כללי

אהבה

זה היה שבוע של אהבה.

זה היה שבוע של ט"ו באב שיום אחריו הגיע יום הנישואין ה 4 שלנו, שאומר שאנחנו קצת יותר מעשור ביחד כבר.
כהרגלי כתבתי פוסט משתפך בפייס וקיבלתי המון תגובות וגם המון שאלות והחלטתי לכתוב פוסט, פוסט שרציתי לכתוב ממש הרבה זמן על אהבה, על זוגיות, על נישואים והורות ועל סקס, ממרומי עשר שנות נישואין לא רעות וילד אחד שצלחנו, נראה לי שמותר לי.
עשור ביחד זה ממש לא קל.
זה כיף, זה מטורף, זה לפעמים מרגיש כאילו זה קצת מדע בדיוני, אבל זה לא היה קל.
זה היה מסע לא פשוט ולפעמים מפרך ומתיש ממש. מי שעשה את המתמטיקה מבין שאנחנו ביחד בערך מאז שאני בת 16 (הוא גדול ממני כמעט בשנתיים) ואני רוצה לספר לכן משהו על האיש שלי, הוא לא קרה לי במקרה, אני בחרתי להתאהב בו. איך זה יכול להיות? איך בוחרים במי להתאהב? ובכן, בגיל 16 וחצי הייתי כבר ממש שבורת לב. האקס שלי השאיר אותי מרוסקת וכל גבר שיצאתי איתו אחריו רק החמיר את המצב. ממש לפני שאלכס צץ לי בחיים קראתי איזה ספר פסיכולוגי על התאהבות ובו הכותבת שטחה איזשהי תיאורייה שלפיה אפשר לבחור במי להתאהב.
סיפרתי את הסיפור הזה אלף פעמים אבל הנה שוב, אני ובעלי התחלנו מסטוץ. הייתה לנו היכרות מוקדמת אבל הדייט הראשון שלנו היה בעצם סטוץ. קבענו להיפגש והיה ברור לי שאני הולכת בשביל לשכב עם הבלונדיני ההורס הזה. הוא אגב, היה בכלל בתול. הסקס היה גרוע, כמו כל פעם ראשונה. אבל שמרנו על קשר ונפגשנו עוד ועוד וככה לאט לאט ראיתי שכל הסיבות להתאהב בו נכונות. לקח לי זמן, אבל החלטתי להתאהב בו. זו לא הייתה אהבה חסרת מעצורים ומטורפת כמו בסרטים, זו הייתה אהבה מאוד רגועה ומתונה וזה מה שחיפשתי, חיפשתי יציבות. חיפשתי גבר שלא היה עם אלף בחורות לפני, חיפשתי משהו אחר. אבל העניין עם התאהבות הוא שאת יכולה לבחור במי להתאהב באמת, אבל את לא יכולה לצפות כמה חזק תתאהבי וכמה עמוק תגיעי כשתתני לעצמך את האישור. ואני התאהבתי בטירוף.
וזה היה סיוט מהרגע הראשון.
עשיתי הרבה חישובים של "כדאי/לא כדאי" לפני שהחלטתי להתאהב בו אבל היו כמה סעיפים שהשמטתי מהטבלה הזאת. כמה סעיפים חשובים שהשפיעו על הכל. באנו ממנטליות מאוד שונה, וזה בא לידי ביטוי בעיקר באיך שהשתלבנו במשפחות אחד של השני, או יותר נכון באיך אני לא ממש השתלבתי שם. לקחו המון שנים עד שההורים שלו קיבלו אותי, והיום היחסים טובים והם אוהבים אותי מאוד אבל עברנו כמה שנים קשות מאוד. וזה קשה מאוד להיות עם מישהו שכל הזמן לוחצים עליו לעזוב אותך. רעשי רקע הם דבר שלאורך שנים גם אם מתעלמים מחלחל. בעקבות הרעשים האלו ועוד כמה שנוספו נפרדנו כשהיינו שנתיים ביחד, נפרדנו לחודשיים שהרגישו כמו שנה. הפרידה הייתה ביוזמתו וגם החזרה שלאחריה. אבל הדבר החשוב מבחינתנו היה המסקנות. פרידות או הפסקות זה דבר שקורה, אני החלטתי שזה דבר שיכול לקרות רק פעם אחת. אחרי פרידה יש תקופה של "ירח דבש" ואז הבעיות צפות מחדש. שם בנקודה הזאת בדיוק צריכים להבין אם נפרדים וזה נגמר או שזה לכל החיים, אז בדיוק אנחנו הבנו שזה לכל החיים. אלכס אפילו קנה לי promise ring, טבעת שהבטיח לי שיחליף בטבעת אירוסין.
גם אחרי זה, לא היה קל.
הוא היה חייל ואני הייתי כבר סטודנטית. כשהוא השתחרר עמדתי כבר לקראת סיום תואר והוא רק חיפש את עצמו וזה היה קשה. העולמות שלנו היו שונים מאוד וכל הזמן שמענו שזה לא יעבוד, זה לא יחזיק. שהצבא ישנה אותנו, שהאוני' תשנה אותי. אבל מה שכולם לא ידעו זה שברגע שאתה מחליט שהעתיד שלך עם מישהו, לומדים להשתנות ביחד. לאותו כיוון. זה לא קל בכלל, כי זה אומר שעושים ויתורים, הרבה ויתורים. אני לא הלכתי לחילופי סטודנטים כי רציתי להישאר קרובה אליו. הוא לא טס אחרי הצבא כי הוא רצה להתחתן איתי כמה שיותר מהר ולא רצה לטוס בלעדי.בשלב מאוחר יותר של הקשר אני פרשתי מהתואר בשביל להביא את לביא. מערכת יחסים טובה שמחזיקה, בנויה על פשרות, משא ומתן. אם כל אחד ימשוך לכיוון שלו, לא יצא מזה שומדבר בסוף.
מה עם הסקס אתן שואלות?
זו גם הייתה סאגה. הגעתי לקשר צעירה ממנו בשנתיים אבל הרגשתי מנוסה יותר בעשור. הייתי מנוסה יותר, גיבשתי המון על הזהות המינית שלי ומצאתי את עצמי עם  late bloomer. רציתי תמיד להיות עם גבר שילמד אותי הכל ומצאתי את עצמי בתפקיד ההפוך. וזה היה לא פשוט. הדבר שהכי קשה לי לעשות זה להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. זה משהו שבמיטה, הוא חיסרון עצום. כי את צריכה לדעת להגיד מה את רוצה. וכשאת חולת סקס, עוד יותר. המזל היה ששנינו היינו צעירים עמוסי הורמונים והיה המון סקס, המון. עוד מזל הוא ששנינו מבחינה חיצונית בדיוק הטעם אחד של השניה ולהיפך. עד לניואנסים הכי קטנים. התחתנו עם הפנטזיה שלנו. בהרבה פעמים הרגשתי שאני יותר מינית ממנו, או שיש לי פחות גבולות, יותר רצון להתנסות ושמין יותר מנהל אותי ויותר חשוב לי מלו. הסקס בקשר כזה הוא עבודה, עבודה מתמדת כל הזמן. 
אז למה כן ואיך זה בכל זאת עבד?
מכירים את זה שאומרים תמיד "אהבה זה לא מספיק"? אז אהבה זה לגמרי מספיק. ואהבה כן מנצחת את הכל. בשלב מסויים הדבקנו את הפערים במקומות שהיינו בהם בחיים והפכנו לשווים, אחרי 4 שנים ביחד כבר הפסקנו לשמוע את הערות הרקע והניחו לנו להיות ביחד ומאושרים. בתוך כל הקושי, הבנו מה עובד ולמה אנחנו נמצאים ביחד. אנחנו העוגן אחד של השניה ואחת של השני. אלכס הוא הבית שלי. 
התחתנו אחרי 6 שנים ביחד וזאת הייתה נקודת מפנה ושינוי מאוד גדול עבורנו כי לא גרנו ביחד לפני הנישואים. לגור ביחד היה כיף מטורף (הייוש סקס 3 פעמים ביום!) וגם קשה  כי וואו, פתאום אתה קולט כל מיני הרגליים מעצבנים שיש לאדם שאתה הכי אוהב בעולם שאתה צריך לחיות איתם. הוא בלאגניסט למשל ואני, אני הכרחתי אותו לחיות עם כלבים בבית כשהוא סובל מאלרגיה חריפה.יותר מהכל, אחת התכונות שהכי שיגעו אותי בו זה שיש לו פתיל קצר והוא מתרגז מהר, וכשעברנו לגור ביחד היו הרבה מאוד פיצוצים בהתחלה. באיזשהו שלב, הגענו לכאלו טונים וכזו אינטסיביות בריבים שלא הייתי בטוחה שנשאר ביחד. אבל אחרי שזה כמעט נגמר, וניהלנו שיחה עמוקה, זה חלף, משהו השתנה. ואחרי השינוי היה כל כך מדהים, שהסכמתי להיכנס להריון והבאנו את לביא.
לביא לא מוזכר הרבה בפוסט הזה, כי אני מדברת על זוגיות. אבל כל הורה יודע – ילדים משנים את הזוגיות. הוא טרף את כל הקלפים. הריון ולידה, גידול ילד, הן החוויה הכי אינטנסיבית שזוג יכול לעבור ולכן אני אומרת ואומר שוב – אל תביאו ילד אם הזוגיות שלכם היא לא במקום של חוזק ואם אתם לא מבינים שניכם שיש לזה מחיר.
אני חברה בהמון קבוצות של אמהות, מכל מיני סוגים.
כמות הזוגות שמתגרשים בשנה הראשונה לחיי הילד היא עצומה וכמות הפוסטים המתוסכלים של נשים היא מטורפת. גם לי היו כמה פוסטים כאלו, עד שהבנתי משהו ממש חשוב – אין בעל מושלם ואנחנו לא חיות בסרט או ספר אירוטי. אצלנו כבר ההריון שינה הכל, הפכתי מנימפומנית שאי אפשר להשביע את תאוותה לצנונית קפואה ויבשה. ולקח לחשק לי מלא זמן לחזור, אבל הוא חזר. והוא חזר בענק בשילוב עם ילד שלא ישן ובעל שעובד המון. הוא חזר עם רצון עוד יותר גדול להתנסות בעולם הבדסמ.
מצאתי את עצמי מקבלת לא מעט ייבושים, סירובים.
וזה בשילוב עם זה שפתאום לאלכס לא היה אכפת כמה חשוף אני מתלבשת ואיזה תמונות אני מעלה הכניס אותי לסרט שלם.
לקח לי המון זמן להבין כמה תהליכים שקרו במקביל.
קודם כל שאלכס השתנה. מגבר חסר ביטחון ומבוהל שאכפת לו מה אחרים חושבים הוא הפך לגבר מלא ביטחון שאין לו אלוהים והוא יכל לאפשר לי יותר חופש כגבר כזה. נוסף כל זה, הבנתי שאני חיה בסרט.
שכמו הרבה נשים אני מצפה מבעלי שיצא לעבוד ויביא משכורת "טובה", שיהיה לו כוח לילד ולזמן איכות איתו, שיתן יד בבית ואני מצפה גם שיהיה רומנטיקן מושלם, מאהב מהמם, שיתאמן ויטפח את עצמו וגם לסקס בתדירות מטורפת ובאיכות אגדתית.
הבנתי שאני דורשת ממנו את הבלתי אפשרי ולקחתי כמה צעדים אחורה.
הפסקתי לדרוש ולצפות ולהציק ולעשות שיחות והכל פשוט הסתדר. 
הבנתי שמותר לו להגיד לי "לא". 
הבנתי שאני מוזנת מסטריאוטיפים על גברים ואיך גברים מתנהגים וחושבים.
הבנתי שהגבר שלי ממש לא כזה וזו הסיבה שאני איתו מלכתחילה… הוא לא כמו כולם.
עשור ביחד זה לא קל, אבל אחרי עשור זה כמעט מושלם.
התחתנתי עם גבר מושלם. התאהבתי בפרטנר נכון.
בגבר שעבר ועובר תהליך של צמיחה אישית שזה מהפנט להסתכל עליו מהצד. 
בגבר שלמד לקבל אותי ולהכיל אותי.
בגבר שלמד להתנצל.
בגבר שבו זמנית עדיין עומד על שלו.
בגבר הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי.
יצאו לי שני פוסטים אישיים ומשתפכים ברצף,
מקווה שתסלחו לי!
פוסט הבא אחזור להיות שיטחית למוות. אל דאגה!
אוהבת המון,
זוהר.

19 Comments

  • Unknown

    אני מתה על הכנות שלך את זה את כבר יודעת. ויצא לי המון להזדהות עם הפוסט הזה כי גם ההיכרות שלי עם סטס הייתה מלווה בהמון חששות. המשפחה שלי בהתחלה התקשתה לקבל את זה שבחרתי גבר רוסי שעובד במטבח, כזה שאין לו גב כלכלי. המשפחה שלו התקשתה לקבל אשכנזייה שלא יודעת מילה ברוסית. ולי היה גם קשה להאמין שאחרי כל החרא שעברתי מצאתי את מה שתמיד חיפשתי. הכרנו אחרי שהייתי מנופצת לב ונשבעתי שלעולם לא אקח תחת חסותי עוד פרוייקטים אלא רק יהלום מלוטש. וככה זימנתי לי את האהבה הכי גדולה שלי, ככה שאני לחלוטין מזדהה ומסכימה איתך שאפשר לבחור במי להתאהב. ואיך לנהל את הזוגיות. ואיך וכמה להתפשר, לריב, להשלים, לעשות סקס ועוד ועוד. עם הזמן ההורים שלי התאהבו בו קשות, הוא כמו הילד שמעולם לא היה להם והם הבינו כמוני, שיותר מגב כלכלי, חשוב אדם עם מוסר עבודה שיקרע את עצמו כדי להכניס כסף הבייתה. והמשפחה שלו עם הזמן התאהבה בי והסטיגמה נעלמה….
    אני התרגשתי מאוד לקרוא את הפוסט ודווקא הפוסטים האחרונים מאוד ריגשו אותי כי אני מרגישה שאת עוזרת לי להכיר עוד נדבך בך. וזה כיף ממש אז אל תפסיקי עם זה.
    וזהו, היה לי חשוב להגיד לך שאת מדהימה ואני מתרגשת איתך בכל פוסט כזה ומאושרת באושרך ושאת השראה עבורי בהמון תחומים, גם בזוגיות ואהבה אז תמשיכי לשתף ולהשתפך❤️

  • אנונימי

    אהבתי מאוד את הפוסט ויש לי שאלת תם,רק כדי להכיר אותך טוב יותר,מדוע לא שירתת בצבא? זה סתם משהו שמעניין אותי באופן אישי.

    • zohar

      כשקיבלתי צו ראשון הייתי עדיין תלמידת אולפנא ומאוד הושפעתי מההפחדות לגבי הצבא. פחדתי להיות מזכירה שאיזה מ"פ יטריד מינית… הצהרתי שאני דתיה ונרשמתי לשירות לאומי. שבוע לפני שהתחלתי שירות התקן שלי בוטל עם עוד 1500 בני שירות וככה זה התמסמס. בדיעבד, אני ממש מתחרטת על זה שלא התגייסתי. פיספסתי בענק.

  • אפרת אשרף

    פוסט מרגש ומקסים!
    איזה כיף לקרוא על ההתבגרות שלכם יחד כאנשים וכזוג!
    ולהיות עם בן/בת זוג מסוימים זו לחלוטין בחירה מודעת בעיניי (גם אני מרגישה שהחלטתי החלטה מודעת להתאהב במי שהוא בעלי כיום) ולתחזק זוגיות לאורך שנים עם השינויים בחיים זו עבודה קשה!

  • Unknown

    מדהימה ומרגשת מאוד ! הזדהתי בכל כך בהרבה שלבים בקריאה ובסיומה, כמו בפעמים רבות , אני נפעמת מהחוכמה והרגישות שאת מגלה בבחירותייך. מאחלת לכם עוד הרבה שנות אהבה וצמיחה .

  • Unknown

    את כותבת מקסים ובכנות גדולה. פשוט יהלום אמיתי. את מקור השראה ענק. כל הכבוד ואני מאחלת לכם המון שנים מאושרות יחד.

להגיב על zohar לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *