טוב הפוסט הזה מרגש כמעט כמו פוסטים שבהם סיפרתי לכן על הריונות והאמת, שאני והודיה עברנו כאן תהליך ממש ממש דומה להריון ולא סתם, הריון של שנה שלמה ולידה בתקופת הקורונה. בחמש השנים שאנחנו מנהלות את השמנמנות של זוריק שמנו לב לפוסטים שחזרו על עצמם של נשים שמחפשות בגדי ספורט ויותר מהכל טייץ טוב. גם אנחנו בתור שתי נשים פעילות שמתאמנות בצורה סדירה מצאנו את עצמנו באותה סירה. אני נחשבת שמנמנה בסקאלה הנמוכה של מידות הביניים כלומר, אני עוד יכולה למצוא פה ושם בגדים במידתי בקניון. נכון יש XL ברוב מותגי הספורט(אגב, בישראל החנויות הרשמיות של נייקי ואדידס לא מביאות XL למרות שזאת מידה שיש בכל דגם) אבל עם טייצים זה…

מכיוון שאנחנו עוסקות בנושא כזה אינטימי בפוסט הזה – אני מרגישה צורך לספר את הדברים מנקודת המבט הכי אישית שיש. גדלתי בבית ובמנטליות שבו לדבר על דם הוסת היה ״בושה״ כמו הרבה דברים אחרים שקשורים לגוף, למיניות, לנושאים ״נשיים״ שפשוט הושתקו. אני חושבת שזה נבע משילוב של מנטליות קצת מיושנת ודת. אני לא שופטת אף אחד ומאוד מבינה מאיפה זה בא, אבל משהו בחינוך ובתפיסה הזאת גרם לי להרגיש שדם הווסת זה משהו מלוכלך ומגעיל. גם בתרבויות אחרות דיבור ושיתוף על מחזור נחשב למידע מיותר – זה מקוטלג כמTMI ולא מדברות על זה, בטח שלא ליד גברים שלא יגעלו ויברחו, שלא יגלו שאנחנו אנושיות חלילה. חלום שלי שהפוסט הזה ואחרים…