היום לפני שנה

היום לפני שנה התחתנתי.

כשאני באה לכתוב על זה, למרות שיש לי מלא מה להגיד אני מרגישה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. מהחתונה? מהשנה שעברה? מלפני 7 שנים?

היום לפני שנה התחתנתי עם הגבר הכי מושלם בעולם. ומאז שהתחתנתי איתו, אני רק חושבת שהוא עוד יותר מושלם.
תמיד ידעתי ואמרתי לחברים סביבה שהחתונה עצמה היא לא היום הכי מאושר בחייך, אלא רק התחלה של חיים מאושרים מאוד לצד מישהו שאתה אוהב. היא חגיגה של אהבה גדולה שאתם חיים כבר כמה שנים, היא החצנה של מחוייבות בלעדית זה לזו, אבל היא רק ההתחלה.

לכן כשהתחתנתי, עשיתי את זה בפשטות הכי גדולה שיכולתי ועם המון מחשבות כלכליות על העתיד. משמע – איפה שיכולתי לחסוך – חסכתי. העדפתי להוציא עשרת אלפים שקלים (או להוסיף לבזבוזים בו עוד 3000) על ירח דבש ולא על שמלה, כי זה נראה לי חוויה הרבה יותר משמעותית וחשובה מאשר שמלה לערב אחד. התחנתי בשמלה שעלתה 700 ש"ח מאיביי. היא הייתה כמו כל השמלות של כל הכלות – לבנה ויפה ומאז היא תקועה בתוך שקית ענקית, אפילו לא שלחתי אותה לניקוי יבש ואין לי מושג איפה היא מאופסנת. חברה אהובה סידרה לי את השיער ואיפרתי את עצמי.

 התחתנתי באולם יפה שבו מנה עלתה לי 185 ש"ח ולא 250 ש"ח וידעתי שהדבר היחידי שאסור לחסוך בו זה צלם וצדקתי. אופיר קפון שהוא צלם מדהים וחבר טוב מאוד שלי צילם לנו את החתונה ועד היום אנחנו מקבלים תגובות מדהימות על התמונות והוידאו וגם על זה שהצלם היה פשוט כזה נחמד ומצחיק 🙂 במאמר מוסגר אפשר לכם שלא מזמן שני עמודים באלבום שלנו נהרסו בתאונה מצערת ואופיר היקר לקח את האלבום לתיקון וכשגילו שאי אפשר לתקן רק את שני העמודים האלבום הודפס מחדש – על חשבונם. ולזה – קוראים שירות…

כמו כל הכלות אני חושבת שהייתה לי חתונה מושלמת ושכולם נהנו, אבל האמת היא שאני זוכרת את החתונה שלי בערך כמו 5 דקות. יש לי "פיקים" של הרגעים הכי מרגשים מהיום הזה.
באופן כללי הייתי כלה מאוד אדישה ומאוד חולת שליטה – כי זאת אני. אני מאוד "על הקרקע" ולא חושבת שאני נסיכה וחיה באשליות. היה חשוב לי עניין הצבעוניות ועשיתי לכולם את המוות כי ביקשתי לא לבוא בשחור ומהמשפחה הקרובה שלי ביקשתי להגיע בצבעוניות מסויימת – מה שאכן, נראה מדהים באלבום. זה נתפס בעייני המון אנשים כחוצפה אבל הייתי כלה ואחת משוגעת ולמזלי רוב האנשים בחיי אוהבים אותי מספיק בשביל להיכנע לגחמות שלי ומי שניסה להרוס לי פשוט אכל אותה בסופו של דבר. אני עיצבתי את החתונה שלי אז הצבעוניות של העיצוב הייתה כמובן, מושלמת.
ללא ספק היו רגעים דרמטיים ומצחיקים מאוד שבהן איבדתי שליטה על משהו וזה חרפן אותי! למשל, שמר חתן החליט בניגוד לכל התכנונים להתחתן בחולצה סגולה ושינה לי את כל הפלטה. ואז מר חתן החליט על נעליים וחגורה שחורות, כשדיברנו על חום ואני – איבדתי את זה לחלוטין. בתכלס, לא שמתי לב בכלל באיזה צבע היו הנעליים והחגורה שלו…

לפגוש אותו אחרי שבוע, היה מרגש.

ללכת לחופה ולחכות לו היה הכי מרגש. פשוט הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ. מעולם לא הרגשתי ככה!

התפשרתי על הדברים הלא נכונים. התחתנתי דרך הרבנות וזאת הייתה חוויה כל כך לא נעימה שאני לא מאחלת לאף אחת. לא היה לי כוח למלחמת העולמות שתבוא אם אתחתן בחתונה רפורמית אז וויתרתי. ולכן מהשבוע שלפני החתונה ומהחלק שבו אני נותנת טבעת יש לי בעיקר זכרונות רעים. אל תתפשרו, אל תתחתנו ככה. הטקס הזה כל כך חשוב, על אחת כמה וכמה למישהי כמוני שמתעסקת ביהדות ויודעת איך הדברים אמורים להראות ושהכל נעשה כל כך עקום בשם הדת שהיא גם שלי, ולא רק של כמה רבנים, זה מטריף את הדעת.

אבל בעניין הרגש? ממש לא התרגשתי. כולם שיגעו אותי "את בטח מתרגשת!!!" וממש לא התרגשתי. גם בחינה שלי לא התרגשתי וגם יום לפני לא התרגשתי וגם ביום עצמו, היו לי כמה רגעים מרגשים וזהו. היה לי כיף ענקי, הרגשתי נאהבת, שמחתי מאוד, אבל לא התרגשתי בטירוף, כי זה פשוט לא אני. ואם אתן עומדות להתחתן ואתן כמוני – זה בסדר גמור. יש אנשים שונים בעולם.

שבוע לפני החתונה הייתה לנו חינה (חנא) וזה משהו שקשה לי להסביר לאנשים כמה זה משמעותי עבורי.
ביליתי חלק לא קטן מהחיים שלי בתחושה של בושה במוצא שלי. גדלתי בתוך עולם מאוד אשכנזי-דתי-אליטיסטי ובמשך המון שנים הועבר לי מסר ברור של "אתם סוג ב'" (ותודה לכם, ממ"ד אזורי גוש עציון, המחנכת רות הופמן והמנהלת פנינה פרידמן) וזה גרם לי להתרחק ממי שאני ולאמץ זהות אחרת. זה מה שגרם לי ללמוד אנגלית כל כך טוב, לפעמים הייתי מציגה את עצמי בתור "זואי", הייתי מתמוגגת מאושר כשהיו טועים בי כאמריקאית ועל התרבות שממנה באתי הסתכלתי בהתנשאות ודחייה עצומה. עד היום אני לא ממש מסוגלת לשמוע מוזיקה מזרחית ובפוסט שיבוא בעתיד אני אספר על כל העניין הזה בהרחבה עד שתרצו להקיא, מבטיחה. האישיו כאן הוא שמתישהו חזרתי למסורת שלי.
בתור נערה הסתכלתי על חנא בתור טקס ברברי ונשבעתי שלי לא תהיה אחת. ואז למדתי סוציולוגיה והכרתי את המנחה שלי פרופ' שלום צבר, שלמד אותי המון על המקום שממנו באתי, על הטקס הזה והכניס בי גאווה עצומה ורצון עז להתקרב למרוקו בצורה שאולי לעולם לא אוכל להשיג עד הסוף. אז עשיתי חינה, ועשיתי אותה מושלם, לפני כללי הטקס, כולל ציורי חינה אמיתיים של כלה ולא סתם באמצע היד.

אני מסתכלת על התמונות מהחתונה שלנו, היום ממרחק קטן והדבר היחיד שאני רואה זה את האהבה והכימיה שלנו.
בכל מבט, בכל נגיעה, בכל חיבוק ובכל נשיקה. ראיתי הרבה תמונות של חתונות בחיי ואני חושבת שזה מה שמייחד את שלנו, שהן משקפות אותנו בצורה פשוט מושלמת.
האיש שלי הוא הסלע שלי. אבל הוא יודע להיות ליצן אמיתי ובין היחידים שיכולים להצחיק אותי עד דמעות. האירופאיות והקרירות שלו עוברים בכל תמונה, אבל גם כמה שהוא חם אליי וכמה שהוא חושק בי ויש בזה קסם מיוחד, שהוא רק שלו.
אני עוברת בדיוק כמו שאני. חייכנית וביקורתית, אוהבת אותו, רוצה אותו ומתגרה בו, מלאת ביטחון אבל גם ילדה קטנה.

הייתה לי שנה מדהימה. באמת, מדהימה!
קרו לי הרבה דברים טובים בחיים אבל הבסיס של הכל זה הבית. אני ובן זוגי לא גרנו ביחד לפני הנישואין ופתאום לגור ביחד זאת חוויה מטלטלת אבל אני שמחה דווקא שעשינו אותה אחרי הנישואין ולא לפני, כי זה הביא חידוש אמיתי לקשר שלנו. ההתחלה הייתה קצת קשה, אבל הכל הסתדר.
אחרי שנים במעונות, סופסוף יש לי בית משלי. זאת הקלה שאין לתאר לחזור מיום ארוך לבית אמיתי.
לא גיליתי שום דבר שלא ידעתי קודם על בחיר ליבי, לא היו הפתעות, ככה זה שאתם 6 שנים ביחד לפני החתונה.
אבל הכל התעצם, אני מבינה עוד יותר כמה הוא אוהב אותי ותומך בי, כמה שהוא באמת – מושלם, וכמה שאני אוהבת כל דבר בו, אפילו את הדברים הרעים. אלכס הוא ההפך הגמור ממני במראה ולפעמים גם באופי וזה מה שהופך את זה לכל כך מושלם. עם השנים ראיתי אותו הופך מנער כחוש ומבולבל שאין לו שום כיוון בחיים לגבר חסון שיודע בדיוק מה הוא רוצה ועושה הכל כדי להשיג את זה. אני מתמלאת גאווה עבורו, כי הוא באמת יכול לזקוף את כל מה שהוא השיג בחייו אך ורק לעצמו, לכוח הרצון שלו, להתמדה, לשכל החריף שלו (ואולי קצת ליפייפיה המולטית שעומדת מאחוריו וזה…) ולא כל אחד יכול להגיד את זה. אני תמיד אומרת שאת כל מה שאני השגתי – השגתי בזכות ההורים המדהימים שלי שעמדו מאחוריי בכל צעד ושעל.
על עצמי דווקא גיליתי דברים חדשים. שאני ממש בן אדם ביתי, שאני אוהבת לבשל לו, שסבבה לי לגמרי להיות בבית ושמפריע לי מאוד כשאני לא בבית מספיק ושהבית שלי לא מסודר ונקי כמו שאני אוהבת כי אין לי זמן. בקיצור – שאני לא רק אוהבת להתלבש כמו עקרת בית משנות ה 50, שאני ממש עקרת בית משנות ה 50. כולל שריטת הגיהוץ.

אני באמת מאחלת לנו עוד 70 שנה בדיוק כמו השנה הזאת!
איך אנחנו חוגגים? הולכים לאכול בשגב ולראות סרט. אוכל וסרטים זה הבילויים המועדפים עלינו ללא ספק 🙂

סליחה על הריגרסיה וההשתפכות, תכף נחזור לשגרה 🙂

נ.ב
סרטונים מהחתונה, אם זה מעניין מישהי.

כל החתונה ב 5 דקות:

הכנות וצילומי חוץ:

(function(d){
var js, id = 'facebook-jssdk'; if (d.getElementById(id)) {return;}
js = d.createElement('script'); js.id = id; js.async = true;
js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1";
d.getElementsByTagName('head')[0].appendChild(js);
}(document));