מדריך הקניות הגדול לבוטילישסית ישראלית מצויה!

כן כן, אני יודעת שיש כאן המון קוראות שהן ממש רחוקות מלהיות שמנות (מלאות/שמנמנות/שופעות/מקומרות – תבחרו את המילה שהכי מדברת אליכן) וכנראה שהפוסט הזה ידבר אליכן קצת פחות מפוסטים אחרים אבל הגיע הזמן שהוא יכתב. הבנתי בעצם שמעולם, ב 4 שנותיו של הבלוג (תכף! יומולדת בינואר!) מעולם לא עשיתי רשומה מקיפה על מידות גדולות בארץ. כלומר רשומה אחת שמרכזת בתוכה איפה אפשר למצוא בגדים במידות המלאות ואיפה חבל לבזבז את הזמן. נראה לי שדווקא היום, כשאני יותר לכיוון ה 44 מאשר ה 42 זה זמן מצויין לכתיבת פוסט כזה.

חפרתי לכן המון על כמה שהשמנתי. זה לא שינה הרבה מבחינת הבגדים הקיימים שלי כי העלתי בצורה מאוד פרופורציונאלית (לתשומת הלב הכלבה שתהתה איך עליתי במשקל ונשארתי באותה מידה). כמו אז גם היום הבגדים בארון שלי נעים בטווח של 40-44, אבל היום בהחלט אני קונה יותר 44 מבעבר. גם כי השמנתי וגם כי התבגרתי, התפכחתי ואני מעריכה יותר את העניין השולי של אספקת חמצן זמין לריאות. כמו שאתן יודעות, אני ממעטת לקנות בגדים בישראל ומאז שהשמנתי אפילו עוד יותר קשה לי. הסיבה היא מחסור במידות ותמחור מטורף. ברוב החנויות המידה הכי גדולה היא 42 ובגלל שהם עושים לנו טובה חלק מהבגדים מגיעים גם ב 44, שגדול מה 42 בערך בסמ' וחצי וגם אליו לא פשוט להיכנס. ובכל זאת – יש כאן מקומות שבהן אפשר למצוא בגדים ולכן קבלו את הרשימה המלאה של החנויות הרלוונטיות והפחות רלוונטיות למי שלובשת מידה 44 ומעלה.

 הפחות רלוונטיות:

קסטרו – לצערי הרב, דווקא החברה הכי כל-ישראלית היא החברה שמחזיקה טווח מידות צר מאוד והמידות עצמן מיניאטוריות בצורה כמעט אומנותית. המידה הכי גדולה בקסטרו היא 42 ברוב הניכר של הבגדים. מה שמעבן זה שדווקא בפריטים מצויינים ובסיסיים שיתאימו לכל אחת לפעמים המידה הכי גדולה היא לארג' או 42. כשמצאתי בקסטרו פריטים ב 44 הרבה פעמים הם לא עלו עליי באגן או בחזה. המידה 46 קיימת בערך בפריט אחד – ג'ינס הג'יניוס שלהם והוא גדול עליי כשה 44 קטן. אחת הבעיות הכי חמורות בקסטרו זה חוסר האחידות במידות, יש בגדים שבהם אני לובשת מדיום או 42 ויש פריטים במידה 44 שלא עולים עליי ולא עלו גם כשהייתי 15 קילו פחות. מעבר לחוסר האחידות, סטנדרט המידות שלהם ושל חברות אחרות לא תואם לאף סטנדרט עולמי. לא אירופאי, בריטי או ספרדי. הדבר הכי עצוב בקסטרו זה שבעבר היו להם פריטים עד מידה 46 והם היו אפילו נדיבים עד כדי כך שמעיל ישן שלי מקסטרו במידה הזאת גדול עליי עד כדי כך שאני לובשת תחתיו מעיל פליז בימים קפואים. קסטרו היא חברה שפניתי אליה אינספור פעמים בניסיונות להציע להם להגדיל את טווח המידות ונתקלתי תמיד בדלת חסומה. קסטרו מיישמים היטב את מה שמנכ"ל אברקומבי אמר : הם רוצים שרק אנשים צעירים, רזים ויפים ילבשו את הבגדים שלהם.

חולצת ג'ינס, טרנדית ובסיסית, מתומחרת נהדר, אבל מיוצרת עד 42.

חצאית מהממת וטרנדית, שהייתה נראית נהדרת על כל המלאות והשמנמנות, קסטרו בחרו לייצר עד מידה 40 ולתמחר בצורה מופרכת.

רנואר – ברנואר יש טווח הרבה יותר גדול של פריטים שמגיעים עד 44 וחלקם הניכר עולה עליי ואפילו גדול עליי. עם זאת, גם ברנואר יש פריטים שמגיעים רק עד מידה 42. בעיקר פריטים שנראה להם שרוב המלאות לא ילבשו כמו חצאיות קצרות או שמלות סקסיות, מה שאני מוצאת סופר "אנטישמניזם" ומעליב. גם קסטרו חוטאים בזה שהם מחליטים עבורנו מה נלבש ומה לא. הבעיה העיקרית של רנואר היא שימוש מוגזם בבדים סינתטיים וכמובן – תמחור מטורף. הם יקרים יותר מקסטרו, חד משמעית אבל אני כן מוצאת את הבגדים שלהם תפורים בצורה קצת יותר איכותית.

שני פריטים מהממים עד 44 – חולצת משבצות (שנראית פי אלף יותר טוב במציאות!) וסקיני ג'ינס קלאסי.

TNT, TFS, FOREVER21, אמריקן אפירל – אין פשוט מה לחפש שם. עד מידה 40 בחלקם או 42 מיניאטורי. עיצובים מאוד ילדותיים וטרנדיים מידי. מה שכן בפוראבר21 יש אקססוריז ונעליים הורסים ולפעמים עשויים למצוא שם משהו שכן יעלה.

איפה כן קונים? יש לא מעט אופציות לטווח של עד 46. מעל 46 מתחילה הבעיה האמיתית.

פיפה פאשן – פיפה היא ללא ספק החנות המועדפת עליי כרגע בישראל(ולא, אני לא עובדת עבורם ולא מקבלת תמלוגים!). כרגע פיפה הם היחידים שמציעים בגדים עד מידה 56 ולא סתם בגדים, בגדים מהממים!!! יש בחנות פשוט הכל לכולן ובאמת שאם למשל דיאנה (משמה עין) מצליחה לקנות שם וגם נשים בנות 60, אז המבחר מטורף. יש שם פשוט הכל מהכל וגם דברים נורא טרנדיים כמו בגדים עם שילובי עור, ג'קט אופנוענים, שמלות מנצנצות, פריטי אוברסייז, ג'ינסים צבעוניים. פשוט כיף להיות בחנות הזאת, וזאת אחת החנויות היחידות שבה אני לובשת מידה 42 או XS(!) שזו אגב, המידה שלי בלא מעט רשתות בינלאומיות. המחירים שלהם מאוד סבירים ואפילו לפעמים זולים ביחס לאיכות הפריטים. הבגדים בפיפה ללא ספק מעוצבים ונתפרים ע" אנשים שפשוט מבינים בנשים מקומרות. הם מבינים מאיזה בדים לתפור, באיזו צורה לגזור ואיך לתפור. מה שעוד נהדר אצל פיפה זה שחלק נרחב מהפריטים הוא מאוד מוגבל – כלומר מגיעה נגיד סדרה אחת או שתי סדרות והסיכוי שתיתקלי במישהי שלובשת את אותו פריט הוא אפסי.
אגב פיפה – בסוף השבוע הקרוב מתרחש שם אירוע מאוד מיוחד – יריד פלאס סיז שבו יתארחו בפיפה גם יבואני חזיות ונעליים במידות גדולות. מלבד בגדים עד מידה 56 תוכלו למצוא באותו מקום חזיות עד קאפ K ונעליים לנשים עד מידה 46! אני אהיה שם (אם הדלקת בסינוסים לא תהרוג אותי קודם) בשבת אחרי הצהריים אם תרצו להיפגש, זה האיוונט בפייסבוק.

שני פריטים מקולקציית החורף שעשו לי עיניים:

גולף – מבין הרשתות הישראליות גולף היא ללא ספק הרשת האהובה עליי. יש לגולף גם בגדים קלאסיים, גם טרנדיים, אצלי מחזיקים שנים ארוכות, פשוט תענוג! המחירים קצת יקרים אבל יש מבצעים רוב הזמן. אני ממליצה על חצאיות העיפרון המושלמות מהבדים הגמישים שלהם, על הסריגים, החולצות המחוייטות, השמלות. המכנסיים שלהם פחות לטעמי.

שני פריטים שכבר הגיעו לארוני הקט והעולה על גדותיו:

HM – כיום HM מייבאים בגדים שברובם מגיעים עד 44, אבל חלקם מגיעים גם עד 46! השבוע קניתי ב HM מכנסי ג'גינג (סוג של טייץ, רק סופר עבה ואיכותי!) במידה 42 ואפילו הצטערתי שלא לקחתי 40. לעומתם, מדדתי מכנסיים במידה 46 שנסגרו בלחץ. כמו כל חנות של יצור המוני – יש חוסר אחידות מזעזע במידות. אבל בסה"כ זאת רשת זולה ונגישה עם מבחר עצום ואני מוצאת את עצמי מוצאת שם לא מעט מציאות.

אני, בסריג של HM

H & O – חברה ישראלית מאוד וותיקה שמחזיקה בגדים עד מידה 46 ואפילו 48. לפעמים יש להם יציאות נורא מוצלח ובייסיק מצויין ולפעמים זה נראה זקן. מחירים סבירים + בתחילת עונה ורצפה בסוף העונה! שווה להציץ!

תמנון – תמנון היא רשת זולה מאוד, רוב הפריטים מגיעים עד 44 וחלקם אפילו עד 46. החסרונות? חלק ניכר מהבגדים הם חד פעמיים לחלוטין. העונה מצאתי שם כמה מכנסיים שישבו עליי טוב למדיי אבל הבד כל כך דקיק שהם בגדר טייץ עבורי. אבל לפעמים בהחלט יש שם מציאות, מחירי בדיחה של ממש.

הוניגמן – בהוניגמן רוב הדגמים דווקא מגיעים למידה שלי – 44. העניין הוא שוב תמחור הזוי במיוחד ועיצוב לוקה בחסר. לפעמים יש להם הברקות אז שווה להציץ בסופי עונה.

חצאית של הוניגמן.

גולברי – בגולברי הכל מגיע עד מידה 46 והמידות נדיבות, גם כאן התמחור הוא גבוה במיוחד וזה מרגיש עוד יותר מוגזם כשמדובר בחנות שבה 70% מהסחורה סינתטית לחלוטין ו 95% מעוצבת בעיצוב לקוי ועבור קהל יעד שהוא בן 40 +. כלומר עבורי ומבחינתי, אין כמעט מה לחפש שם.

הייתי שוקלת את השמלה.

עונות – עונות נותרה הרשת היחידה למידות גדולות בישראל. הם מציעים בגדים עד מידה 50 אבל שוב נראה שמי שמעצב את הבגדים פונה לקהל יעד מבוגר שטרנדים לא מעניינים אותו. יש לי גם בעיה עם מיצוב החנויות של עונות, משהו בחנויות שלהם כל כך עמוס ולא מסביר פנים. וכל זה עוד לפני שדיברתי על כמה שמעצבנת אותי ההעסקה מרובת השנים של פרזנטורית במידה 36! (וכן, אני יודעת שהיא הוחלפה)

הם יודעים לעשות לוקים שנראים נפלא על רזות. על בחורה שמנה זה לא היה עובד.

קרייזי ליין – אני מודה, אני לא בטוחה עד איזה מידה הם מחזיקים ומה המחירים. לדעתי 46, אבל מדובר בבגדים באמת עתיקים וברשת שאין בה שום דבר שמסוגל לגרום לי להיכנס לחנות שלהם.

( הערת שוליים לגבי הוניגמן, גולברי, עונות וקרייזי ליין: אני חייבת להודות שאני תמיד מתקשה למצוא קשר בין הקטלוגים וההפקות המהממות, לבגדים המזעזעים בחנויות. באמת. אז או שהם תופרים סמפלים יפים שנראים מעולה על בחורות במידה 32, או שהחנויות שלהם נוראיות ומסודרות מזעזע)

GAP – לגאפ יש בגדים עד מידה 16 ולפעמים עד 20 שזה אומר 46 – 50 במידות ישראליות. העניין בגאפ הוא בגזרות שלא ממש מתאימות תמיד למבנה הישראלי וכמובן התמחור ההזוי לעומת התמחור האמריקאי.

דורתי פרקינגס – אי אפשר להתעלם. יש להם בגדים הם טוענים עד מידה 20 בריטית שזה 50 בערך וכן, הם הרבה יותר יפים מהבגדים ברוב הרשתות. מה שכן – יקר מאוד ביחס לאיכות וברוב הפריטים אין 20 במלאי אלא גג 16 שזה 44.

מעצבות:

נעמה בצלאל – אתן יודעות שיש לי עם הגברת סיפור אהבה-שנאה, היא מחזיקה פריטים עד מידה 46 לפעמים והמידות נדיבות מאוד! אני תמיד אמביוולנטית לגבי איכות התפירה והגזרות, אבל בגדול – ממליצה. הסגנון מאוד לא משתנה – שמלות רטרו – מהפורטיז ועד האייטיז. לי אישית קצת נמאס מהסגנון כרגע. המחירים ובכן, למטיבות לכת… או בחנויות העודפים…

נמאס, אבל לא הייתי אומרת לה "לא". #אובססיהלדובדבנים

אלמביקה – ובכן, אני לא אוהבת את הבגדים של אלמביקה, מעולם לא נפגשתי איתם פנים מול פנים ולכן אני לא יודעת מה טיבם ועד איזה מידה הם מגיעים. יודעת שיקר, יקר מאוד. בעייני הבגדים הם קצת שקים שכאלו ואני נורא לא מעריכה את אמירות המעצבת בנוגע לכך שבגדים תמיד יראו טוב יותר על רזות.

טליה – טליה היא מעצבת מקסימה ונהדרת! מאחורי המותג עומדת טלי שרף-חזן והיא פשוט יודעת איך גוף מקומר נראה ומה הוא צריך והיא מייצרת בגדים מושלמים עבור מלאות! עד מידה 50. מחירים סבירים לבגדי מעצבים.

חצאית מושלמת של טליה, אני זוממת עליה בעוד צבע או שניים!

Honey B – המותג של ענבל מימרן, גם כאן עד מידה 50, לענבל יש שיק בעייני מאוד אורבני עם אמירה צעירה ובגדים סופר נוחים ושימושיים. שוב – מחירים סבירים לחלוטין בהתחשב בזה שמדובר כאן במעצבת ולא בייצור המוני.              

אני עדיין מפנטזת על חצאית המלאך של ענבל.

בגדול אני פשוט מאמינה שכדאי לא להתייאש ולהגיע למסע קניות בראש פתוח של "ייתכן שאמצא דברים לטעמי ובמידתי בכל חנות, וייתכן שלא, אבל כך או כך אמצא בגדים!" כי באמת שגם בחנויות שפחות מביאות בגדים במידה שלנו לפעמים אפשר למצוא מציאות. אני למשל מוצאת לא פעם סריגים יפים בקסטרו ומידי פעם גם שמלות נהדרות. שווה להיכנס ולנסות, לפעמים מוצאים דברים נהדרים וכן, לפעמים זה גם נגמר בייאוש.

שואלים אותי הרבה פעמים "למה?" למה החברות הישראליות ברובן מתעלמות מהמידות האלו למרות האינטרס הכלכלי כאן? הרי כולנו יודעים שהמידה הנפוצה ביותר היא מידה 42, מה שאומר שיש לפחות 30% מפלח השוק שנמצא מעליה.
אז איך הם מוותרים על הכנסה פוטנציאלית שכזאת?

ובכן, התשובה היא מורכבת מאוד.
ראשית מדובר במיתוג. החברות האמורות מעדיפות להוציא או לייבא למשל ליינים לילדים (קסטרו, הוניגמן, HM) מאשר למידות גדולות כי עדיין מידות גדולות בחברה הישראלית ממותגות כדבר רע. החברה בישראל מפוצצת בדעות קדומות וסטריאוטיפים לגבי כולם, וגם לגבי שמנים. שמנים הם אנשים מוזנחים, חולים, מכוערים, לא מושכים ואף אחד לא רוצה להזדהות עם מיתוג כזה. אני מקבלת לא פעם תגובות של "יש לך הפרעת אכילה, את שמנה כי את עצלנית" מה שכמובן מגוחך ונובע מבורות, אבל זה קיים. יש גם מחשבה שבהכרח בחורות במידות האלו הן מבוגרות ומבוגר זה לא סקסי (זוכרים את 24 is old?).

שנית מדובר במעמסה כלכלית לא קטנה. לא כל דגם שישב טוב על בחורה במידה 40, ישב טוב על בחורה במידה 46. אני כן מאמינה בגדול שצריך ליינים ייעודיים, צריך מעצבים שמבינים את נפשה ורצונותיה של אישה גדולה, צריך מערך מיתוג, צריך מקום בחנויות, צריך לגזור גזרות חדשות וברגע שעולים מעל מידה מסוימת – צריך לתפור במכונות מיוחדות ובסדנאות תפירה ייעודיות (טכנית, הבגד לא נכנס במכונה סטנדרטית) והדברים האלו עולים המון כסף ושוק האופנה הישראלי ממש לא במצב כלכלי טוב מספיק בשביל לממן דבר כזה.

הסיבה האחרונה היא כזאת שאתן ממש לא תאהבו לשמוע, אבל האמת לא תמיד נהדרת – זאת גם אשמת הלקוחות. קודם כל, כי אנחנו לא עושות מספיק רעש. אין פה מחאה אמיתית, אין דרישה אמיתית. בנוסף לזה, יש עדיין אלפי שמנות ומלאות שמסתפקות במעט מאוד ועדיין שבויות במדי השמנות של טוניקה וטייץ, בגדים שחורים, שקים וכו'. אני יודעת, זה קשה לשמוע והרבה מי שקוראת כאן היא כנראה שמנה  סופר אופנתית אבל יש המון נשים שקוראות כאן שהן שמנות אופנתיות "בארון".
הרבה פעמים אפשר לראות כאן תגובות של "איזה אומץ להתלבש ככה!", כי אני עדיין נתפסת בישראל כחריגה בנוף. אני חריגה בזה שאני בכלל משקיעה כל כך שאני כולה הולכת לעבודה או ללימודים אבל אני חריגה פי 10 כי אני שמנמנה שלובשת מיני, צמוד, גופיות וירחם האל – אפילו חולצות בטן לפעמים.
יש המון שמנות שלא פתוחות לזה עדיין בכלל. יש המון שמנות שעדיין חושבות "גם ככה אני שמנה, אז מה הטעם?" ונשארות בתוך סמרטוטים. יש המון שמנות שמתלהבות מצבעים אבל קונות רק שחור. ועבור השמנות האלו – מה שיש בארץ זה מספק. זה מספק את הצורך בלשים על עצמך משהו, לא בהכרח אופנתי ויפה, אבל משהו. קשה לי להאמין שאם HM היו מוכרים מספיק מליין הפלאס סיז שלהם הם היו מפסיקים לייבא אותו. קשה לי להאמין שאם דורתי פרקינגס היו כל כך מצליחים בשוק הישראלי הם לא היו פותחים עוד סניפים. מה שאני אומרת כאן הוא קשה, אבל הוא האמת המרה שאני רואה בתור מי שעובדת עם שמנות כל הזמן והרבה אנשים אחרים בתעשייה רואים ולכן הם לא מביאים מידות גדולות – אין כאן כוח כלכלי ופוטנציאל שיווקי מספיק גדול בשביל להשקיע בתפירת ליינים ישראליים ייעודיים או לייבא לכאן ליינים כאלו של חברות קיימות. נכון, זה מייאש ומרגיז, אבל זה מה שקורה. כל שנותר הוא לקוות שיהיה שינוי תפיסתי, שנשים יפסיקו להסתפק במועט ויפרצו את גבולות ה"יש לי ידיים שמנמנות ולכן לא אלבש גופיה לעולם" ואז, נראה כאן אופנה אחרת.

כמה מילים על ישראל לעומת העולם – באסוס אתר הקניות הבריטי אני מידה 42-44 (14-16) אלו מידות שהן חלק מהקו הרגיל, אני אפילו לא יכולה לקנות בקו המידות הגדולות שלהם כי אני רזה מידי. כן. אני. רזה מידי. בספרד התקשתי מצד אחד למצוא בגדים בגלל הסגנון ומצד שני – מצאתי הרבה יותר בגדים ממה שאני מוצאת בישראל וברוב החנויות מידה 42 ספרדית יושבת עליי מצוין. פיפה מייבאים אופנה מדנמרק, עם סטנדרט מידות אירופאי – אני מידה 42 בליין הפלאס או בליין הרגיל שלהם. המידות במותגים הישראלים הן לא ספק מעוותות והן הולכות ומתכווצות עם השנים.

לגבי האינטרנט – לא כתבתי עליו כי רציתי להתרכז בחנויות פיזיות. בקרוב, ייכתב פוסט שלם על אסוס.

מקווה שאהבתן, אשמח לשמוע את התובנות שלכן בנושא.
נשיקות ונתראה בפוסט הבא,
זוהר.

(function(d){
var js, id = 'facebook-jssdk'; if (d.getElementById(id)) {return;}
js = d.createElement('script'); js.id = id; js.async = true;
js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1";
d.getElementsByTagName('head')[0].appendChild(js);
}(document));