No thigh gap? No problem!
וידוי:
לצערי, כשאני הייתי נערה לא היו בלוגי אופנה ובכלל לא היו דוגמניות מלאות, לא היה לי אידיאל אחר שיכולתי להזדהות איתו ולהגיד "הנה! היא שמנה ומדהימה!" לא יכולתי לחשוב שרגליים שמנמנות בלי רווח ביניהן – כמו הרגליים שלי – הן רגליים יפות ומושכות. השמנות שהיו סביבי היו מבוגרות, מוזנחות ולובשות שחורים. כל מה ומי שהיה סביבי העביר לי מסר מאוד ברור של – "חבל, יש לך דווקא פנים יפות". אמא שלי אהבה אותי ועודדה אותי עד אין קץ אבל רצתה מאוד שארזה. היא סיפרה לי בגאווה איך בשנה שלפני החתונה שלה היא עשתה דיאטה – גביע קוטג', מלפפון ועגבניה כל יום זה היה התפריט שלה. היא התחתנה במשקל 37 ק"ג. אמנם על 1.50 ובכל זאת זה משקל לא נורמלי והדיאטה שלה, הייתה אנורקסיה חד וחלק. אמא שלי מדהימה, אבל אז היא חשבה שאני צריכה לרזות, כמו כ-ל אדם ואדם סביבי. הסיפור על הצלחת הדיאטה שלה הנציח את הכישלון שלי והיה אידיאל עבורי. לקחו לאמא שלי שנים רבות להתרגל לזה שאני שמנה שלובשת מיני ושבעייני ובעייני אחרים – זה מהמם. בהתחלה היא הייתה אומרת לי "ניחא, אם היו לך רגליים רזות". היום, היא חושבת שאני פשוט מושלמת כמו שאני ומעריצה אותי על הביטחון עצמי והמסר שאני מנסה להעביר.
בתור נערה הייתי בוהה שעות בתמונות שהיום נקראות Thinspiration לכל דבר. הייתי בוהה בהן ובוכה, הייתי מסתכלת בהן והייתי כועסת על עצמי שאני כל כך שמנה, שאני לא מצליחה לא לאכול מתוק בכלל, שאני לא מצליחה לרוץ, שאני לא מצליחה לרזות.
למי מכן שלא יודעת במה מדובר, אני מזמינה אתכן לגגל thinspiration ו thigh gap ותמצאו מאות אם לא אלפים של דוגמאות לכך. מדובר בתמונות של בחורות רזות, בדרך כלל – בלי יותר מידי בגדים עליהן. בחלקן מדובר על בחורות חטובות אבל הרוב הניכר של התמונות הן בעיקר תמונות של "גלי עצמות". תמונות של בחורות מאוד מאוד שדופות. תמונות של בחורות שבולטות להן העצמות בכל מקום אפשרי וכמובן, תמונות של thigh gap שזה הטירוף החדש בעולם "השראת הרזון" – רווח בין הירכיים הפנימיות כשעומדים עם רגליים צמודות. התמונות האלו מצולמות לפעמים סתם בתור selfies אבל הרבה פעמים מדובר בתמונות סטודיו שהופכות את הרזון הזה לדבר אופנתי, נחשק וסקסי מאוד.
העולם שבו אנחנו נמצאים הוא עולם שחלק עצום ממנו היום מתנהל בוירטואל. התמונות האלו הפכו לדבר כל כך ויראלי בגלל הוירטואליה. thinspiration וגם thigh gap הם למעשה עמודים בטאמבלר, סוג של בלוגים או קירות שנועצים ומפרסמים בהם תמונות ויש שם גם תגובות. עשרות אלפי תגובות של בנות 14-16 שכותבות את הנתונים שלהן ובוכות כמה שהן לא מצליחות לשלוט במשקל או ברעב, הן מסתכלות על התמונות האלו בתור אידיאל לגוף של אישה, הן שואפות לשם.
לא מזמן העלו לאחד העמודים האלו תמונה של רובין לאוולי ותקפו אותה בצורה מטורפת על כך שהיא לא רזה מספיק והרווח שלה לא גדול מספיק. רובין היא דוגמנית הפלאס סיז הכי רזה שיש היום, היא מידה 42, על 1.85! היא לא כחושה, אבל בהחלט רזה וחטובה וצריך להיות מאוד מאוד חולה כדי לראות בה אדם שמן או אפילו מלא.
אני לא הייתי שונה מהנערות האלו, אבל אז לא היה לזה שם וזה לא היה נפוץ כל כך. ראיתי את זה בפרסומות, סדרות, קליפים. ראיתי את עצמות האגן הבולטות של הדוגמניות בערוץ האופנה, ראיתי את הרווח שלהן בין הירכיים ואני כל כך כל כך רציתי להראות ככה. ראיתי את זה בכל מקום וזה היה נראה לי יפייפה, חלום, שאיפה. אז הייתי מדלגת על ארוחות לפעמים, ואוכלת את הלב על כל עוגיה או חטיף שאכלתי. גדלתי בבית של אנשים רזים, אכלתי בדיוק את מה שהם אכלו ועדיין אני הייתי שמנה והם היו רזים. הייתי עומדת מול המראה שעות ומכניסה את הבטן הכי חזק שאפשר כדי שיראו את הצלעות. הייתי מצלמת את הבטן שלי כשהייתי שוכבת על המיטה כדי שיראו לי את עצמות האגן, הייתי מצלמת את הירכיים שלי כשהייתי יושבת על קצה הכיסא כדי שהן לא "יתרחבו" כשאני יושבת. תמיד אמרתי שאני לא יודעת איך הפרעת האכילה שהייתה לי בראש לא התפתחה להפרעת אכילה ממשית, זה חלק מזה.
בעלת העמוד הזה בטאמבלר, נראה שהיא לא בהכרח מבינה שהיא גורמת לנערות לפתח הפרעת אכילה. נראה שהיא חושבת שהיא נותנת לאנשים השראה לרזות, וזה דבר בריא וחיובי בעיניה. רוב הנערות לא מחזיקות בכלים בשביל לרזות בצורה בריאה והתמונות האלו לא מעודדות כושר ובריאות אלא רזון. איך תגיעי אליו? תפסיקי לאכול.
כשישבתי וחיפשתי בגוגל על הנושא הזה מצאתי עשרות תמונות "השראה" מחרידות. עשרות תמונות של נשים שנראות לי אנורקטיות לחלוטין ומשפטים מחרידים מתנוססים מכל עבר. חשוב לי להדגיש כאן שיש נשים שהן רזות מאוד מטבען והעצמות שלהן בולטות – אבל הן מיעוט באוכלוסיה. עבור רוב האוכלוסיה להגיע לרזון שבו העצמות בולטות זה בלתי אפשר וכמובן – לא בריא. אחת הסיבות שיש שומן זה כדי להגן על האיברים הפנימיים וגם על העצמות, באופן טבעי אמורה להיות שכבת שומן כלשהי על העצמות. הקטע עם רווח בין הירכיים הפנימיות מושפע ב 90% בכלל ממבנה האגן ומיקום עצמות הירכיים. מי שיש לה אגן רחב וירכיים רחוקות – כלומר עצמות האגן ממוקמות רחוק זו מזו – יכולה לראות רווח גם אם היא לא רזה מאוד. עבור מי שיש לה אגן צר, תדרש הרעבה בשביל לראות רווח. רוב הנערות לא מספיק מפוכחות בשביל להבין את זה.
אני חושבת שאם היינו חיים בעולם מושלם, היה אפשר לתבוע את מנהלות העמודים האלו על שידול נערות להרעבה. כן, ממש כמו שידול לזנות או לשימוש בסמים. אני חושבת שזה דבר פשוט מסוכן בטירוף. מעבר לזה שזה עידוד מטורף להרעבה ולהפרעות אכילה, אני לא מבינה את הפיכת הכחוש לאידיאל יופי ולחלום נחשק.
היו תקופות בהיסטוריה שנשים רזות היו אידיאל והן מתוארות רזות בפסלים או בתמונות אבל מעולם לא דובר בנשים כחושות. הן תמיד היו חטובות והירכיים שלהן תמיד נגעו האחת באחרת. תמיד. אין פסל או ציור אחד מלפני המאה ה 19 של נשים רזות עם רווח בין הירכיים.
היו תקופות בהיסטוריה שנשים רזות היו אידיאל והן מתוארות רזות בפסלים או בתמונות אבל מעולם לא דובר בנשים כחושות. הן תמיד היו חטובות והירכיים שלהן תמיד נגעו האחת באחרת. תמיד. אין פסל או ציור אחד מלפני המאה ה 19 של נשים רזות עם רווח בין הירכיים.
אמרתי ואומר שוב ושוב – האידיאל צריך להיות בריאות ולא רזון.
אדם יכול להיות מאוד בריא גם כשהוא בעודף משקל. אם את לא מאמינים לי, תצטרפו לעמוד של דיאלוג האכילה ותקראו את עשרות המאמרים והמחקרים שאיילת קלטר מפרסמת על הנושא. אני למשל – שמנה ובריאה. עשיתי בדיקות דם לא מזמן, היום אני במשקל השיא שלי וגיליתי שדוקא במשקל השיא אין לי חוסרים של אף ויטמין, אחרי שנים ארוכות של אנמיה ומחסור חמור מאוד ב B12. הסוכר והכולסטרול שלי תקינים ואפילו הכולסטרול הטוב שלי נמוך מהנורמה. בגלל שאני פעילה מאוד, הדופק שלי במנוחה נמוך משל אדם "רגיל". כל רופא שבדק אותי אמר לי "אם את רוצה לרזות, הסיבה היחידה לכך היא אסתטית, כי את מאוד בריאה". רובם הוסיפו שיהיה לי מאוד קשה לרדת במשקל כי אני מסוג האנשים שקשה להם להניע ירידה וכולם הבהירו לי שאני צריכה להיות ריאלית, שאני לעולם לא אהיה רזה של ממש, בגלל המבנה שלי. למעשה, התחלתי השבוע שיעורי ספינינג והלכתי עם חברה שלי ששוקלת פחות מחצי ממני – ליטרלי. ולמרות זאת המדריך (האלוף! מייק פולק! ממליצה בחום!) הבהיר לנו בסוף השיעור שאני הייתי המתאמנת הטובה מבינינו. אין לרזון שום קשר לבריאות.
לצערי, כשאני הייתי נערה לא היו בלוגי אופנה ובכלל לא היו דוגמניות מלאות, לא היה לי אידיאל אחר שיכולתי להזדהות איתו ולהגיד "הנה! היא שמנה ומדהימה!" לא יכולתי לחשוב שרגליים שמנמנות בלי רווח ביניהן – כמו הרגליים שלי – הן רגליים יפות ומושכות. השמנות שהיו סביבי היו מבוגרות, מוזנחות ולובשות שחורים. כל מה ומי שהיה סביבי העביר לי מסר מאוד ברור של – "חבל, יש לך דווקא פנים יפות". אמא שלי אהבה אותי ועודדה אותי עד אין קץ אבל רצתה מאוד שארזה. היא סיפרה לי בגאווה איך בשנה שלפני החתונה שלה היא עשתה דיאטה – גביע קוטג', מלפפון ועגבניה כל יום זה היה התפריט שלה. היא התחתנה במשקל 37 ק"ג. אמנם על 1.50 ובכל זאת זה משקל לא נורמלי והדיאטה שלה, הייתה אנורקסיה חד וחלק. אמא שלי מדהימה, אבל אז היא חשבה שאני צריכה לרזות, כמו כ-ל אדם ואדם סביבי. הסיפור על הצלחת הדיאטה שלה הנציח את הכישלון שלי והיה אידיאל עבורי. לקחו לאמא שלי שנים רבות להתרגל לזה שאני שמנה שלובשת מיני ושבעייני ובעייני אחרים – זה מהמם. בהתחלה היא הייתה אומרת לי "ניחא, אם היו לך רגליים רזות". היום, היא חושבת שאני פשוט מושלמת כמו שאני ומעריצה אותי על הביטחון עצמי והמסר שאני מנסה להעביר.
מזל שאת העקשנות והפיכחות ירשתי ממנה. אחרי המון תלאות ויו-יו במשקל הבנתי שרזה באמת אני לא אהיה לעולם. יותר מזה, הבנתי שהאנשים המאוד מאוד חטובים שאנחנו רואים במדיה נראים ככה כי משלמים להם להראות ככה וזאת העבודה שלהם. אם זאת הייתה העבודה שלנו וחיינו היו סובבים סביב זה – גם אנחנו היינו יכולים להראות כך. אבל בחיים האמיתיים שבהם יש עבודה אחרת מלהראות טוב ויש גם בית, בן זוג, כלבים/ילדים, תחביבים וכו', קשה מאוד להיות בחד"כ 6 פעמים בשבוע לשעתיים בכל פעם. הבנתי שיש תקופות בחיים שבהן יש יותר זמן, מרץ וכוח נפשי להתאמן בראבק ולאכול בצורה מוקפדת ויש תקופות שבהן – אין. הבנתי שבשביל לשמור על משקל נמוך אני צריכה להשתעבד לאימונים ולספירת קלוריות בצורה נאצית במיוחד ואני לא מוכנה לזה. גיליתי גם שאם אני לא מתאמנת 6 פעמים בשבוע, אין לי כאבים ברגליים. הכאבים ברגליים שפימפמו לי כל כך חזק שהם נובעים מעודף משקל, ששכחתי בכלל שהם התחילו כשהייתי הכי רזה בחיים שלי והתחלתי לרוץ.
חשוב לי יותר להעמיק את המחקר שלי, לבלות זמן איכות עם האיש שלי, לעשות שופינג, ללכת לימי כיף עם חברות ורחמנא לצלן – לישון. ההבנה הזאת גרמה לי להפסיק להישקל, כי הבנתי שהמשקל יעלה וירד בהתאם לזמן שאשקיע בחד"כ והזמן הזה – משתנה. אני תמיד פעילה במינון מסויים כי זה חשוב לי מבחינה בריאותית, אבל בשביל לרדת במשקל לא צריך לעשות הליכות של שעה 3 פעמים בשבוע, אלא הרבה יותר מזה.
התובנה הכי קשה ומאירה שהגעתי אליה הייתה שאין לי סיבה לרדת במשקל.
אני בריאה מאוד, אני מהממת וסקסית כמו שאני, אז בשביל מה?
התובנה הכי קשה ומאירה שהגעתי אליה הייתה שאין לי סיבה לרדת במשקל.
אני בריאה מאוד, אני מהממת וסקסית כמו שאני, אז בשביל מה?
יותר מזה, אחרי תקופה שכתבתי בבלוג על הנושא והעלתי תמונות שלי – הבנתי שאני האידיאל שמעולם לא היה לי.
הבנתי שקוראות כאן מאות נשים ונערות שלראות אותי לובשת מיני בלי שום רווח בין הירכיים (או הברכיים, אבל זה זוטות 🙂 ) נותן להן לגיטימציה להישאר כמו שהן. הבנתי שקוראות כאן מופרעות אכילה ומופרעות אכילה לשעבר ששואבות ממני כוח. לא הבנתי למה זה בכלל מעניין אתכן לראות איך אני מתלבשת עד שהבנתי שזה לא בדיוק איך אני מתלבשת, אלא מה אני מעיזה ללבוש על גוף כמו שלי – מלא, שמן, רחב, הכי רחוק שיש מהאידיאל של המדיה.
הבנתי שקוראות כאן מאות נשים ונערות שלראות אותי לובשת מיני בלי שום רווח בין הירכיים (או הברכיים, אבל זה זוטות 🙂 ) נותן להן לגיטימציה להישאר כמו שהן. הבנתי שקוראות כאן מופרעות אכילה ומופרעות אכילה לשעבר ששואבות ממני כוח. לא הבנתי למה זה בכלל מעניין אתכן לראות איך אני מתלבשת עד שהבנתי שזה לא בדיוק איך אני מתלבשת, אלא מה אני מעיזה ללבוש על גוף כמו שלי – מלא, שמן, רחב, הכי רחוק שיש מהאידיאל של המדיה.
אני לא יודעת אם אתן יודעות, אבל אתן אלפים. יש לבלוג בערך 800 מנויות, אבל בעידן הפייסבוק, לא באמת צריך מנוי בשביל להתעדכן בפוסטים. הטראפיק של הבלוג שלי עומד היום על מעל ל 22,000 כניסות בחודש. בגלל שאתן כל כך רבות אני רוצה לבקש מכן בקשה גדולה שתדרוש מכן הרבה אומץ אבל אני חושבת שהיא חשובה ואני בטוחה שאתן תבינו אותה:
אני רוצה שתשאירו לי תגובות – גם אנונימיות – ותספרו לי את סיפור המשקל ודמוי הגוף שלכן. אחרי זה, תפרסמו את הפוסט איפה שאתן יכולות ותעודדו נשים אחרות לשתף את הסיפורים שלהן. ואם אתן ממש אמיצות ואין לכן רווח בין הירכיים, תעלו תמונה שלכן לאינסטגרם או לפייסבוק בטייץ/סקיני/מיני/מה שבא לכן ותעשו האשטאג של #no_thigh_gap_no_problem
אני רוצה שתשאירו לי תגובות – גם אנונימיות – ותספרו לי את סיפור המשקל ודמוי הגוף שלכן. אחרי זה, תפרסמו את הפוסט איפה שאתן יכולות ותעודדו נשים אחרות לשתף את הסיפורים שלהן. ואם אתן ממש אמיצות ואין לכן רווח בין הירכיים, תעלו תמונה שלכן לאינסטגרם או לפייסבוק בטייץ/סקיני/מיני/מה שבא לכן ותעשו האשטאג של #no_thigh_gap_no_problem
מה הרעיון? נורא פשוט – להגיע לכמה שיותר נשים ונערות שיראו שיש עוד המון אידיאלים שונים של יופי, שיקראו ויראו שהן לא היחידות שמרגישות רע מסיבות לא מוצדקות לגבי הגוף שלהן ויראו שהן מהממות בדיוק כמו שהן ולא ק"ג אחד פחות! לא צריך שום רווח מטופש בין הרגליים בשביל להיות מדהימה!
נשיקות,
זוהר
זוהר
(function(d){
var js, id = 'facebook-jssdk'; if (d.getElementById(id)) {return;}
js = d.createElement('script'); js.id = id; js.async = true;
js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1";
d.getElementsByTagName('head')[0].appendChild(js);
}(document));
64 Comments
dydb
you're beautiful, just the way you are….
zohar
תודה רבה!
Moran Z
אחד הפוסטים הכי שווים שלך. כתבתי הודעה ארוכה ומושקעת עם סיפור אבל נמחק, $#%#$%@#%……… אין לי כוח לרשום שוב, אולי אח"כ 🙂 בכל מקרה, אהבתי מאוד!
zohar
תודה נשמה, הרבה אהבה!
PhoenixBlackMUA
אמרתי בעבר, ואומר זאת שוב – את השראה.
לא יודעת מי יודע, אבל בתור נערה, בגיל 18-21, החדר שלי היה מוצף בתמונות כאלה, thinspiration, שלדים עם שק עור, בלי שריר או רקמת שומן בריאה. וחלמתי להיות כמוהן, והרעבתי את עצמי כדי להיות כמוהן, ועדיין לא הצלחתי. לא נראה לי שאי פעם אצליח. יש לי מבנה רחב ונטיה גנטית להשמנה. נמאס לי להסתכל על התמונות האלה ועדיין לרצות להיות כמוהן, גם אחרי שכביכול "הבראתי". עדיין יש בי את התשוקה לראות על עצמי עצמות, או לפחות לא לראות "צמיגים" בגב. הייתי ב"חלי ממן" וירדתי יפה, אבל זה כבר לא התאים לאורח החיים שלי, עם שעות העבודה המטורפות, ההוצאות על הבית שיותר חשובות, האנרגיות שכבר אין לי. כבר אין לי כוח למדוד הכל בכוס חד"פ, לספור קלוריות, להישקל ולתת לזה לשלוט בחיים שלי. כבר המון זמן לא נשקלתי, ואני מפחדת להסתכלעל המשקל. אני מניחה שעליתי קצת. אם אשקל, תתממש אחת משתי אפשרויות – או שאחזור לנרעבה עצמית והרזיה קיצונית, או שאחזור לאכול בלי לשים קצוץ. אני לא רוצה אף אחת מהאפשרויות האלה. רוצה לאכול בריא, להיות בריאה, והכי חשוב – להבריא בנפש. להפסיק לחשוב שכל הדוגמניות הכחושות במודעות הן מודל בריאות, כי הן לא.
זה מה שהחברה שלנו, והמדיה, עשו ממני. בחורה שמנסה להתאבד בגלל המשקל, שמתעללת בגוף שלה בגלל הדוגמניות האנורקסיות שמציגים לנו בלי סוף. בחורה שאף פעם לא שלמה עם עצמה, ולא בטוח שתהיה אי-פעם, כי רזון קיצוני זה מה שטחנו לה בשכל שיפה ובריא.
אני לא תמיד מסכימה עם האמירות שלך, ובגלל זה גם לא מגיבה הרבה, אבל זה לגיטימי, כל אחד והאופי שלו, הדעות שלו. אבל בפוסטים האלה שאת מוציאה, כאילו נגעת בנפש שלי בתור מטומטמת בת 19 שלא יודעת מה טוב לה, או סתם מתעלמת.
אני אוהבת את הישירות שלך, את הבטחון שלך, את האצבע המשולשת שאת מוציאה לכל העולם ואשתו. הלוואי והיה לי שמץ מהבטחון שלך – מצבי היה אחר.
zohar
טל אהובה, זה בסדר לא להסכים איתי ואפשר ורצוי להגיב על אף אי הסכמה. כל עוד דברים מנוסחים בצורה מכובדת – ואני הלוא מכירה אותך!
אל תגידי אפילו שלעולם לא תהיי כזאת, כי זה תלוי בך!!! את יכולה להיות כל מה שתרצי להיות. זה רק כרוך בעבודה מאוד מאוד קשה על הנפש. לגבי המשקל – אני מתחננת בפנייך, תפסיקי להישקל. תאכלי בריא ותתעמלי כשיחזור לך החשק. עזבי את המשקל.
את מדהימה ויפה, גוף נהדר ורגליים שהייתי לוקחת בשניה!!!
אנונימי
עד הצבא, היה לי thighgap, עצמות אגן בולטות לא רק בשכיבה, בטן די שטוחה, די קרובה למשקל תקין לגובה שלי, אבל עדיין מתחת.
והאמנתי, באמת ובתמים, שאני שמנה. למה? כי עדיין לא נראיתי כמו דוגמנית אנורקסית. כי הייתה שכבת שומן קטנה על האגן שיכולתי לצבוט, וגרמה לי הלרגיש ממש רע עם עצמי. הסתובבתי תמיד במכנס ארוך, כי הייתי בטוחה שהרגליים שלי שמנות מדי למכנס קצר או חצאית.
ואז עליתי 30 קילו בצבא. וקרה דבר ממש מוזר. הגוף שלי השתנה. לאחר שנים של רזה מדי, הוא פתאום קיבל את מה שהוא צריך, וההתבגרות המינית שלי הגיעה עם המשקל. חזה (שפשוט לא היה לי), אגן מעוגל, המחזור פתאום הופיע כמו שצריך ובלי כאבי תופת…
האמת? קשה לי עם המשקל שלי היום, אבל אני יודעת שגם אם ארד, לא אשוב למה שהייתי אז. רזה מדי, בלי טיפת נשיות או מודעות. אבל אני לובשת מיני היום. יש לי יותר שמלות בארון מכל הפעמים בהם לבשתי שמלה במהלך התבגרותי יחד. חצאיות, עקבים. כל הדברים שלא העזתי אז. יש לי 30 קילו יותר גם בביטחון העצמי שלי פתאום, בגוף שלי.
zohar
"יש לי 30 קילו יותר גם בביטחון העצמי שלי" זה אחד המשפטים הכי נהדרים ששמעתי אי פעם!
עזבי את המשקל, תחזרי לאכול בריא ולהתאמן כשיהיה לך זמן וחשק.
משקל נמוך הוא לא ערובה לכלום!
אנונימי
תשובה קצת מורכבת, כי אחת הנקודות שהכי חשוב לי לדבר עליהן זו העובדה שאני מאוד לא מסכימה עם איילת קלטר, וההסבר הזה מאוד קשור לסיפור האישי שלי לגבי תסביכי משקל.
אני בתור ילדה הייתי רזה – מאלו עם הצלעות הבולטות והמשקל התקין. בגיל ההתבגרות הייתי מאלו שהתפתחו מוקדם ומבנה הגוף שלי היה מלא – בגיל 14 בכיתה ח' לבשתי מידה 36, בזמן ששאר הבנות בכיתה לבשו עדיין מידות 32 – 24 לכל היותר. בכיתה ט' נשקלתי אצל אחות ביה"ס, והייתי 57 ק"ג על 1.65 מטר, שזה די בול באמצע טווח ה BMI הבריא. האחות לכל היותר הציעה שכמה פעמים במהלך השבוע אחזור הביתה ברגל (שזה היה בערך 30 – 45 דקות הליכה מביה"ס), ואני חושבת שלפחות חלקית זה היה בקטע בריאותי ופחות מדאגה לגבי המשקל שלי.
אבל אמא שלי נכנסה להיסטריה. חלק מזה היה אולי המשקל שהיא חששה שיתפתח להשמנה רצינית אם היא לא תטפל בזה "מוקדם". חלק מהבעיה היתה שבאמת התפתחתי מוקדם ומה לעשות שבניגוד אליה שהיה לה חזה די קטן עד הלידות (שאחריהן היא היתה קאפ B שזה הממוצע) – אני כבר בגיל 13 – 14 הייתי עם חזה בגודל שלה (אחרי הלידות) שבעיניה זו היתה מידה ענקית…
במקביל להשמנה הקלה שלי, אמא שלי הגיעה לגיל ארבעים וקצת שאיתו הגיע הצורך שלה לעשות דיאטות – ובאופן אופייני לאי שם בסוף שנות השמונים כשלא היתה מודעות לדיאטות בריאות, היא קיבלה איזשהו תפריט לדיאטת כסאח של 10 ימים. אני עדיין זוכרת שהיום השני היה שם הכי גרוע שבו אפשר היה לאכול רק שתי קופסאות קוטג' ושתיים וחצי כוסות של ירקות ירוקים. אז היא היתה בסבב של לעשות את הכסאח, לרדת, לקבל מחמאות על איך היא נראית נהדר, לחזור לשיגרה שבה היא עלתה חזרה במשקל – ושוב היא חזרה לתפריט… כך שמבחינתה עד היום – יש קשר הדוק בין הרזיה לבין כמות האוכל שאוכלים. אני למשל מרזה בעזרת השיטה של שומרי משקל שבה סופרים נקודות, ובירקות יש 0 נקודות – אבל מבחינתה גם אחרי שרזיתי 30 פלוס ק"ג עדיין קשה לראות צלחת מלאה ברובה בירקות שיש בה "מעט מידי" נקודות לצלחת עמוסה. אז לאורך השנים היא פשוט חיטטה לי בצלחת ובכמה אני אוכלת, ופשוט ציפתה שאוכל פשוט הרבה הרבה פחות, גם אם אני אשאר רעבה. אני חושבת שחלק גדול מזה נבע מחוסר ידע שקיים כיום בנושא הדיאטות לגבי זה שהרזיה נובעת בהרבה מקרים מאכילה נכונה ולא מאכילה מועטה (לאכול הרבה ירקות, או פחמימות מלאות, וכו').
בסופו של דבר הגעתי למשקל של כמעט 130 ק"ג, כי פשוט מרדתי בה והתעקשתי להמשיך לאכול את כל מה שהיא אסרה עלי – אבל בסתר. והבעיה באכילה בסתר זה שהיא לא מלמדת להנות מהאוכל שאוכלים – אלא שצריך לבלוע את האוכל האסור כמה שיותר מהר כדי שלא יגלו אותי, וכשבולעים מהר לא נהנים מהטעם.
ואני התחלתי להרזות רק ביום שפשוט הפסקתי להתבייש בזה שאני אוכלת, גם אוכל שהוא לא ירקות ירוקים שמדודים בכוס. אז נכון שבבסיס התזונה שלי לאורך השנים לא היתה בהכרח נוראית (אהבתי לבשל, ואכלתי הרבה פירות וירקות, ואהבתי גבינות דלות שומן), אבל ברגע שלא הייתי צריכה לטרוף מהר את השוקולד או את הפיצה ויכולתי לאכול אותם לאט ואשכרה להנות מהטעם, אז אני יכולה להסתפק בשורה או שתיים של שוקולד ולא בחבילה שלמה, ובשני משולשים דקים של פיצה במקום 4 – 5 משולשים של פיצה משפחתית.
ופה נמצאת הנקודה שבה יש לי בעיה עם איילת קלטר. ברור לי שאת מתחברת לאיילת כי היא מדברת על נושאי דימוי הגוף שאת מדברת עליהם. אבל במקביל גם איילת מדברת על "אוכל אמיתי" לעומת "אוכל לא אמיתי", ובעיני זו בעיה. אני לא חושבת שהיה מפריע לי אם היא היתה מתייחסת לאכול בצורה פחות ערכית ומדברת על "אוכל מזין" לעומת "אוכל לא מזין", אבל ההפיכה של אוכל כזה או אחר ל"לא אמיתי" בעצם מחזירה אותי ל"אוכל האסור" של אמא שלי, וכנראה שבגלל הניסיון האישי שלי – בעיני זה לא בריא בדיוק כמו נושא הרווח בין הירכיים בעיניך…
zohar
הסיפור הזה נורא מעציב אותי כי הוא שוב מוכיח כמה לאמהות שלנו יש חלק בנזקים האלו.
היית בטיפול אצל איילת? אני לא נתקלתי בעניין של אוכל אמיתי אצלה.
אלא בקטע של לאכול אוכל בריא יותר ושזה בסדר גם לאכול אוכל לא בריא, כשמבינים מאיפה הצורך מגיע!
אנונימי
אני מודה שקראתי על הנושא וההגדרות האלו באתר שלה:
http://www.eatingdialog.com/index.php?option=com_content&view=article&id=167:2011-06-09-11-21-36&catid=45:2011-03-29-17-35-13&Itemid=69
ושלא תביני אותי לא נכון – אני באופן כללי אוכלת בריא, ועברתי הרבה מהתהליכים שאיילת מדברת עליהם. ואני חושבת שעצם זה שדיאטנית סוף סוף מדברת על הנושאים האלו ולא רק על זה שלחם מלא יותר בריא מלחם לבן ושחשוב לאכול דגים שלוש פעמים בשבוע. אבל בעיני הקבלה העצמית בכל משקל לא צריכה להיות תלויה באכילה בריאה – כלומר זכותם של אנשים שאפילו שוקלים 130 או 150 ק"ג (ואפילו יותר) להרגיש טוב עם עצמם גם אם הם בוחרים לא לאכול בריא.
אני הייתי כמה חודשים בקבוצת תמיכה של חצי שירה, ולדעית היא סיכמה את העניין בצורה מאוד יפה, ולמרות שהיא דיברה ספציפית על הרזיה אני חושבת שמה שהיא אמרה רלוונטי גם לאכילה בריאה. היא טענה שאנשים מתחילים לרזות כשהם מעדיפים את ההרזיה על פני האוכל. כלומר לרזות (או לאכול בריא) אפשר רק כשזה נעשה מבחירה חופשית, ולא מתוך כפיה…
zohar
אני מאוד לא מתחברת לחצי שירה. הטירוף שלה סביב ההשמנה וההריון והטירוף להפוך לנורא רזה… וואו.
אנונימי
אני מודה שאיך שחצי שירה מציגה את עצמה בתקשורת הוא באמת נוראי, ולא רק סביב ההריון הראשון שלה (קראתי לפני כמה שבועות כתבה שבה היא מספת שהיא בהריון שוב). היא גם באופן כללי מאוד שידרה שאישה שמנה לא יכולה להשיג כלום, כולל עבודה טובה או זוגיות (למרות שלי יש עבודה בהיי טק ושלחו ואתי ללקוחות גם בשיא המשקל שלי, ולה עצמה היה בן זוג בשיא המשקל שלה).
אז נכון שהיא מעלה את הנושאים האלו כמוטיבציה בקבוצות, וגם היא נורא משליכה מעצמה על אחרים בהרבה מאוד נקודות של ההרזיה. אבל כשהייתי בשומרי משקל ובמיוחד כשהייתי אצל דיאטניות, היחס לאוכל היה בקטע מאוד פונקציונלי של איך לאכול כמה שיותר בריא, ולמשל הנאה ממתוק היתה משהו שהיה צריך לצמצם כמה שיותר ושאפשר לסבול (בקושי) ולשאוף לצמצם אותה כמה שיותר. שירה דווקא באה ממקום של הבנה שאנשים אוהבים אוכל טעים (היא עצמה כל הזמן סיפרה שהיא אוהבת לבשל ובמיוחד לאפות, וסיפרה איך היא מתמודדת עם זה), ומנסה ללמד אותם לאזן את זה עם אוכל בריא. היא גם באה ממקום של הבנה שקשה להכנס למשטר של דיאטה, ולעיתים קרובות היתה עובדת עם אנשים על להכנס למשטר הזה בצורה מדורגת בכך שהם מתחילים להפחית כמויות של אוכל "משמין" או לא בריא בהדרגתיות ולפחות בהתחלה מסתפקים בעצירת ההשמנה או בירידה איטית יותר רק כדי למצוא איזון.
zohar
אני מהסיבות האלו לא הולכת לאף דיאטנית ולאף קבוצה.
אני מאמינה בלאכול הכל במידה, בלהיות מודע למה שהגוף רוצה, שלפעמים הגוף רוצה ג'אנק וזה בסדר ואני לא מאמינה בשקילות בכלל ובמשמעות של משקל. לא מאמינה בספירת קלוריות וכן מאמינה בבריא – לא בריא. אבל יודעת שגם את הלא בריא – צריך לפעמים!
אני מאוד מאמינה בלהתאמן כמה שיותר בשביל להנות מאוכל בלי דאגה של "מה" או "כמה". תמיד הייתי מאלו שמעדיפות להיקרע בחד"כ בשביל לאכול מה שבא לי.
אנונימי
אני הייתי בקבוצות האלו ואצל הדיאטניות כדי ללמוד עקרונות של אכילה נכונה שהיו חסרים לי. כל הקטע של התמיכה הקבוצתית בקבוצות דיאטה הוא בולשיט אחד גדול, וגם בהן וגם אצל דיאטניות אין עניין של קבלה עצמית.
ואני מתאמנת לא מעט, אבל ברגע יש לי בעיה הורמונלית לא ברורה (עשיתי מיליון וחצי בדיקות, ולמרות בעיות שהן בבירור הורמונליות לא הצליחו לגלות מה הבעיה), אני גם צריכה להקפיד על התזונה שלי.
אנונימי
זוהר, כשקראתי את הפוסט חשבתי שאת שמנה (כי זה מה שאמרת על עצמך כל הזמן), ואז ראיתי את התמונות וממש לא חשבתי שזאת הבחורה שתיארת בפוסט עצמו (עד שהבנתי שכן). אני יודעת שאת אומרת את המילה "שמנה" כמשהו חיובי ובכלל לא משהו להתבייש בו, ואני מסכימה עם זה לגמרי, אבל לקרוא לעצמך שמנה? מה יגידו נשים באמת שמנות? את מלאה, לכל היותר.
zohar
על הסקאלה? אני שמנה. אני 89 קילו על 1.66. יש מי שכמוך יגיד שאני מלאה ויש אנשים שחושבים שאני שמנה. שני המצבים בסדר מבחינתי… 🙂
Shiri Shainfeld
כל החיים חיפשתי את הרווח הזה בין הרגליים ואף פעם לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראית . לפעמים אני מסתכלת על תמונות מלפני כמה שנים ואומרת לעצמי – וואלה היתי רזה אז האבסורד הוא שגם אז חשבתי שאני שמנה. הלוואי שהייתי מגיעה לשלמות כזו עם עצמי כמו שאת הגעת אליה
zohar
שירי בכנות? את בחורה יפה ויש לך גוף מהמם בעייני! צריך פשוט ללמוד לשחרר, להגיד לעצמך "אני מהממת" ואפילו אם לא תאמיני בזה בהתחלה, את תאמיני בזה בהמשך!
remsnow
טירוף. מימי לא שמעתי על Thigh gap. אין גבול להנפצות שמציבים לנו כמודל יופי? הדברים שהמדיה עושה לגוף של נשים, פשוט לא להאמין. למה שבכלל יהיה לי רווח בין הירכיים, למען השם?
תודה זוהר, זה פוסט ממש חשוב. יש כ"כ הרבה נשים מדהימות בחיים שלי, בכ"כ הרבה מידות ומבני גוף, והן כ"כ יפות, אני לא יכולה בכלל לחשוב על האפשרות שרק סוג אחד או מבנה גוף אחד אמור להיות "יפה" או "אידיאלי".
אגב, קראת את "מיתוס היופי" של נעמי וולף? ספר ממש חשוב, ונראה לי שתהני ממנו.
מצרפת כאן לינק לאיזה תקצירון שלו, מומלץ מאוד מאוד.
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=43048
zohar
תודה וכמובן שקראתי! לפני שנים!
remsnow
אני אומרת לך, כל פעם שמתחיל להתעורר בי ספק לגבי הגוף שלי, אני הולכת לקרוא איזה פרק שם D:
remsnow
ועכשיו התסכלתי באינסטגרם על ההאשטאג של thigh_gap. זה פשוט נורא ואיום :'(
zohar
כן, זה מחריד 🙁
tali
היי זוהר! אני חייבת לציין שהפוסט הזה שלך נשאר איתי אחרי הקריאה, התחלתי לחשוב על כל מה שהטלויזיה מוכרת לנו ונזכרתי בדוגמא של דמותה של מוניקה גלר ב"חברים" שהיה פרק שהלכו אחורה והראו שהיא פגשה את צ'אנדלר בתור שמנה ואז חג הודיה אחרי נהייתה רזה לגמרי ואז חשבתי לעצמי עד כמה זה מגוחך ועד כמה כולם כ"כ נהנים למכור לנו שזה אך ורק עניין של בחירה שלא מעורב בנושא גנים או מבני גוף שונים. אז מאד אהבתי את הפוסט, את דוגמא מעולה לבנות צעירות ולנשים בכלל, על אהבה עצמית בכל מידה, אני אוהבת שאת לובשת הכל בלי חשבון וסה"כ מתלבשת יפה מאד, את גם כותבת יפה מאד וכתבת נכון שאלה שרזים נורא הם אלה שבד"כ עובדים בזה וכאשר מתחזקים זוגיות, עבודה במשרה מלאה, לימודים וכו' אין זמן וגם אין חשק להשתעבד לספורט למוות, אהבתי גם את זה שהדגשת שלמרות שיש לך עודף משקל את מאד בריאה זה מאד חשוב שאנשים יבינו ששמן לא בהכרח אומר אדם שלא אוכל בריא ושאינו בריא. כל הכבוד תמשיכי לכתוב הפוסטים האלה שלך ממש חשובים!
נ.ב. אמנם בנושא לא קשור, אך אני נחרדת כל פעם מחדש מהיצע הפוליאסטר וחבריו ששורצים בכל חנות בגדים בארץ יש לך עצות לחנויות בארץ/אונליין שמחזיקות מלאי מכובד של חולצות מבדים טבעיים? אשמח לשמוע ואולי אפילו רעיון לפוסט אם תרצי:-)
zohar
היי טלי! נכון מאוד לגבי העניין שזה לא תלוי רק בכוח רצון. יש מחקרים רבים על אנשים למשל שלא מצליחים להשמין. סגרו קבוצת ניסוי שכזאת במקום, נתנו להם אוכל משמין מאוד ובכמויות אסטרונומיות ואסרו להם לעשות כל פעילות גופנית. הם לא עלו גרם אחד.
בדיוק כך יש אנשים שמנים שיאכלו בריא, יתאמנו ולא ירדו גרם אלא אם הם יעשו את זה בצורה מאוד מאוד אובססיבית.
לגבי הנ.ב – צריך לא להתייאש ולחפש בכל החנויות פשוט. ובאופן יותר פרטי – ב cotton יש בגדי כותנה – אוייבסלי 🙂
אנונימי
אני כל כך מבינה את הנערה שהיית!
אני כרגע בגיל ההתבגרות, בת 15, ואצלנו הבנות בכיתה משוות הכול. ציצי, רווח כזה כמו שדיברת עליו, בטן שטוחה.. לי אין את רוב הדברים שהן מדברות עליהן. הגוף שלי יותר נשי משל רוב הבנות, אני ממש לא שמנה אבל אף פעם לא הייתי מרוצה עם הגוף שלי. תמיד יש את ה"קצת" הזה, קצת בטן, קצת רגליים, שאומרים שהייתי יכולה להיות הרבה יותר יפה אם הייתי עושה קצת יותר ספורט ואוכלת קצת פחות מתוקים.
בכל מקום יש את הכוכבות המפורסמות הרזות, את הבלוגי אנורקסיה בישראבלוג, אי אפשר להתחמק מזה.
פעם אחת, קראתי כמה בלוגי אנורקסיה ונכנסתי למין מחשבה שאסור לי לאכול. זה הרגיש לי לא נכון.
זה עבר אחרי כמה ימים, אבל זה מראה כמה השפעה יש על הנוער..
zohar
אוף, זה גיל קשה. אנונימית מתוקה, אני בטוחה שאת יפה כמו שאת. אם את רוצה לאכול בריא יותר ולהתעמל – עשי זאת רק עבור הבריאות שלך. הקניית הרגלי אורח חיים בריאים מהגיל שלך יקלו על הפיכתם לשיגרה לאורך כל החיים.
אבל לא בשביל רזון.
אגלה לך סוד – מעבר לתיכון יש חיים אמיתיים. בחיים האמיתיים, גוף נשי הוא נחשק יותר מסתם גוף רזה עבור רוב הנשים והגברים.
אנונימי
המושג הזה של thighgap לא מוכר לי ולכן הלכתי לבדוק את עצמי מול הראי. אני מידה 38 ואין לי שום רווח. אני לא מצליחה לעכל. בשביל שיהיה לי רווח אני אצטרך לרדת למידה 34? 32? יש מידה כזאת בכלל בבגדי נשים? זאת רמת אנורקסיה שלא נתפשת לי בראש בכלל. עצוב לי שיש מי שרואה בכך משהו טוב או יפה, פשוט עצוב.
zohar
גם אם תרדי למידה 32 לא בטוח שיהיה לך. זה עניין של מבנה גוף, ולא של רזון.
ולצערי הרב אני מכירה הרבה בנות שהיו מידה 38, רזות לכל דבר, שהחליטו לעשות דיאטה ולרדת למידה 32. הן טוענות שזה לא מופרע, אני טוענת שזה נורא מופרע!
Tali Raifman
ברמה השטחית – אין לי רווח ומעולם לא היה. אני בשיא הכנות חושבת שיריכיים מלאות זה שיא היופי והנשיות, ורווח בין היריכיים שייך לילדות הגן בערך ומי שחושב שזה סקסי…צריך לאשפזו בכפיה.
כל הענין של נשיות הוא להיות אישה, לא ילדה בת 9 ולא נערה בת 15 אלא אישה-אישה שהגוף שלה בשל להריונות, לידות, הנקות,עם קימורים ושומן וסימנים של כל מה שעברנו בחיים. משיכה אמיתית היא תוצר של רגש ולא של תגובה למראה חיצוני.זה לא מספיק שבחור יהיה חתיך בשביל שאמשך אליו.
בעלי – בחור אכפתי, מצחיק, עוטף במחמאות ואהבה (ושמנמן) – זה עושה לי את זה.
מה שאותן נערות ולצערי גם כמה נשים לא מבינות זה שהסקס עצמו, שהמשיכה, זאת דרך לבטא אהבה, לבטא רגש, והרגש לא יכול להיות תלוי ברווח בין היריכיים.
zohar
את מקסימה טלי וצודקת כל כך! אבל זה חלק מעניין של החפצה ומין זול וזמין, שאינו חלק מהעולם שלך.
האגרנית
אני קוראת את הבלוג שלך הרבה זמן, תמיד מרשים אותי הביטחון והאומץ שלך וגם אני אוהבת את הסטייל שלך (שהוא די דומה לשלי) ובאופן כללי הבלוג שלך די שונה ובולט על רקע רוב הבלוגים הישראליים בתחום אופנה וטיפוח. פעם ראשונה שאני בוחרת להגיב. אני לצערי גם הייתי מרודפות הרווח, אפילו לא מבחירה כי נולדתי לאמא עם אובסיסית משקל שתמיד אמרה שאני צריכה להרזות גם שהייתי במשקל תקין לחלוטין, אסרה עליי לאכול אחרי שבע בערב ועוד כל מיני איסורים למיניהן למרות שעד אחרי הצבא מעולם לא הייתי במשקל עודף. בכל אופן בתור מישהי שגם סובלת מבעיה הורמונלית בשנים האחרונות ומעלה ומורידה במשקל כתוצאה מכך אני בהחלט יודעת שמשקל נמוך לא שווה לבריאות. אני כל כך שמחה שיש את הבלוג שלך שאולי עוד נערות שחיות בביקורת שוטפת של הסביבה החברה וגם לפעמים המשפחה ידעו שלהיות רזה לא צריך להיות שיא שאיפותייך ואם את בריאה אז פשוט תקבלי את עצמך.
zohar
תודה על השיתוף והמחמאות.
שוב סיפור על כמה שאמא משמעותית בעניין הזה, כל כך עצוב לי לקרוא. אני שמחה שאת במקום אחר.
צופית
מתישהו בכיתה ח' אני זוכרת שקראתי איזה ספר, והגיבורה סיפרה איך לשאחותה יש את הגוף המושלם- הרגליים נוגעות אחת בשניה רק במפשעה בברכיים ובקרסוליים. היא מאוד התבאסה שהיא שמנמונת ולא מושלמת כמו אחותה. מאז אותו יום שמתי לעצמי את הדימוי הזה כמודל. וכל פעם הסתכלתי במראה והתבאסתי שאין לי את הרווח הזה. במשך כמעט שנות התיכון כמעט ולא אכלתי- וקיבלתי הרבה מחמאות על כמה רזה אני. ותמיד הרגשתי שאני לא רזה מספיק. כשהיו שואלים אותי איך אני כל כך רזה, הייתי עונה בכנות שאני פשוט לא אוכלת. זה המשיך בשירות לאומי ואז בלימודים. באיזשהו שלב עבדתי כל כך הרבה שעות ופשוט לא היה לי זמן לאכול.
כשהייתי עולה בקילו הייתי מפסיקה לאכול כמה ימים, רק בשביל שיחזור למספר הקודם. הייתי סובלת מכאבי בטן נוראיים מרב רעב ופשוט למדתי להתעלם מהם. הייתי חיה על מסטיקים וכפיות- כן, כפיות חד פעמיות שהייתי לועסת עד שיעבור הרעב.
עברו מאז שנים, גם היום אני לא מקבלת את עצמי כמו שאני, למרות שבעלי לא מפסיק להגיד שאני לא שמנה ויש לי גוף מדהים. ועדיין, משהו בראש דפוק…
בחודשים האחרונים אני לא עובדת ועליתי במשקל. זה היה כמעט הרסני בשבילי. כמעט החלטתי עוד פעם להפסיק לאכול. ואז קלטתי כמה זה לא נכון. קלטתי כמה הרעבתי את הגוף שלי בשנים האחרונות.
האמת היא, ששכחתי מהעניין של הthigh gap. רק עכשיו שהזכרת את זה נזכרתי בכל העניין.
יקירה שלי, הלוואי והיה לי שמץ מהביטחון שלך, מהאומץ מהיופי (והתלתלים! מתה עליהם!)
תמשיכי עם האמת שלך, תמשיכי להיות השראה 🙂
חייבות להפגש לקפה כשאני חוזרת 😉
zohar
צופית, אהובה שלי, אני המומה כאן.
בחיים לא תיארתי לעצמי שסחבת איתך אנורקסיה כל השנים האלו. וזו אנורקסיה, זה השם. בעלך צודק, את סופר רזה גם היום! ואם את מרגישה שהתהום חלקלקה ואת עומדת ליפול – תבטיחי לי שתפני לעזרה מקצועית! החיים שלך תלויים בזה!!!
יש לך כבר אומץ בזה שחלקת את זה, ואת יפייפיה אמיתית עם שיער חלק, מלא, שחור ומשגע. כל שחסר הוא ביטחון, וזה המון עבודה עצמית אבל תלוי רק בך!
עד שתחזרי לשתינו בטח כבר יהיה איזה תינוק :)))
צופית
איזו מדהימה את!
בשנים האחרונות אני יותר מקבלת את עצמי, וזה בעיקר בזכות בעלי 🙂
בשבועות האחרונים חזרתי לחדר כושר, אחרי קרוב לשלוש שנים שלא הלכתי. זה מרגיש טוב 🙂
אני מדמיינת לנו תינוקות בצבע מוקה עם תלתלים ועיניים בהירות 🙂
חג שמח יקירה 🙂
zohar
גמני חזרתי להתאמן! ישר משפיע על הביטחון העצמי!
חג שמח, אהובה!
Elle Beauty
את מכירה אותי כבר זוהר, אני סיפרתי פעם את הסיפור שלי כאן(בקצרה, עד כמה שאפשר) אבל חשוב לי לציין גם כאן – הפוסטים האלה הם מה שהצליחו לבנות בי את הביטחון והתחושה של "את בסדר" את לא צריכה להרגיש חרא עם עצמך ובעיקר לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני.
לגבי הרווח הזה – גם אני! שנים קינאתי בבחורות שיש להן רווח ברגליים ובדיעבד זה באמת נראה לי הדבר הכי מושלם. בשנים האחרונות אחרי שהתפקחתי והבנתי זה כבר לא מלהיב אותי ואפילו אני די חושבת שזה ל-א יפה, לא מחמיא בשום צורה ואין מה לשאוף למקום כזה. בוודאי שאני הולכת לשתף את הפוסט וגם כבר העלתי תמונה ותייגתי עם וכתבתי והכל. זה אחד הפוסטים שאני תמיד מייחלת לקרוא. תמשיכי כך יקירה, יש בך המון כוח לשנות דברים לטובה 🙂
zohar
תודה אל מהממת! אני כל כך גאה בך!!!
Unknown
את מדהימה. פוסט סופר דופר חשוב!
zohar
תודה רבה!
אנונימי
וואלה? רווח בין הירכיים זה משהו כל כך נחשק?! על עצמות אגן בולטות שמעתי, את עצמות הבריח גם היכרתי אבל זה חדש לי. אין גבול לטירוף ודימויים משוגעים. אני בעד ירכיים חזקות! כאלה שלא מתעייפות כשהן עולות קומה וחצי. לי יש את הרווח המדובר, מעולם לא ייחסתי לו שום חשיבות. הייתי רוצה להיות בריאה יותר, חזקה יותר- לא "מרווחת" 🙂 . אני אשוב ואומר שנשים נפלאות בעיני בכל צורה, עם רווח ובלי. ואני מושכת ונפלאה בעיני עם הרווח ואהיה כזאת גם בלעדיו (פשוט מעליב קצת לשמוע שיש נשים שיתחילו להגדיר אותי כלא נשית ומושכת רק לי יש אחד).
zohar
צודקת. את מהממת עם 🙂 ואת בכלל אישה רזה אבל מאוד מאוד נשית בעייני, כי את מאוד מקומרת 🙂
אנונימי
זוהר, תמיד היית הורסת בעיניי! וקראתי את התגובות, ואני יודעת שזה יישמע לך מובן מאליו, אבל את מגיבה בכזאת הבנה ורואים שאת משקיעה מחשבה במה את הולכת להגיד וזה לא סתם "תודה" "המון תודה" על כל דבר. אולי זה נראה לך שולי אבל אני מאד מעריכה את זה 🙂
אני דווקא במצב שבו אני בתהליך של להשלים עם עצמי. אני תמיד הייתי מאד רזה, לא בורכתי בחזה ענקי או תחת גדול, אני לא ישרה לגמרי במותניים אבל לא קרובה אפילו למקומרת. עד היום הרזון מבאס אותי, ואני מרגישה לפעמים כמו ילד בן 11. לפני שנה כל פעם שהייתי נתקלת במשפטים המגעילים האלה של "עצמות זה לכלבים, בשר זה לגברים" הייתי נורא לוקחת את זה אישי. ואת, בתור אישה יפייפיה ומקומרת אף פעם לא נתת לאף אחת, כולל השדופות כמוני, הרגשה רעה. את מודל לחיקוי והשראה לנשים בכל גודל. תמשיכי ככה. ♥
zohar
אני כל כך שמחה שאת אומרת את זה!
קודם כל – אני אכן משקיעה בתגובות לכל אחת ואני לפעמים מחכה עם תשובה עד שתהיה לי אחת נבונה.
לגבי השדופות – זה נורא חשוב לי מה שאמרת. כי אני באמת לא באה ואומרת – שרווח זה מכוער, או רזון זה מכוער, זה יפה מאוד, כשזה טבעי! אני פשוט בעד מראה גוף טבעי. לכל אחת יש גוף אחר, כל גוף הוא יפה! צריכים להיות כמה אידיאלי יופי, לא רק אחד…
תודה רבה, את לא מבינה איך ריגשת אותי…
אנונימי
קראתי את הפוסט הזה שלך, ואהבתי מאד (כרגיל)..
בצירוף מקרים מוזר – בדיוק הרגע נתקלתי בסרטון המזעזע הזה באורך 2 דקות – שמתקשר בול לנושא:
https://www.youtube.com/watch?v=gaDcUx3DPjc#t=33
עדי
אני מודה שיש לי רגשות מעורבים בנושא. כי מצד אחד – טוב לראות שיש מי שדואג להגביל רזון קיצוני בפרסומות, וגם מקשר רזון קיצוני לחוסר בריאות.
אבל מצד שני, מודל היופי שעד ברקן מקדם הוא של בר רפאלי, שהיא עדיין דוגמנית ב"מידות רגילות". הוא לא מביא אף פעם דוגמנית במידות גדולות (שהן נשים רזות בפני עצמן ולובשות מידה 40 – 42) כדוגמא למשהו בריא, שלא לדבר על נשים במידות של זוהר. כלומר עדיין "מותר" (ואולי אפילו רצוי?) להפעיל לחץ על שמנות להרזות, למרות שטקטיקות כאלו יכולות להוביל להפרעות אכילה והרגלי אכילה מקולקלים בדיוק באותה מידה…
zohar
מסכימה עם עדי. גם ההשוואה לשואה, קצת נסחפנו…
עדי
זוהר, השימוש בשואה הפך למאוד פופולרי בתקופה האחרונה, למשל בכל מה שקשור למעבר לטבעונות (שאכילת בשר ומוצרים מהחי גורמת לשואה של חיות).
עדי
זוהר את מציגה פה פרמטר אחד ל Thinspiration. אני הרבה יותר נתקלת בסיפורי פלא על דיאטות בזק של מי שירד 100 קילו בחמש דקות בעזרת כל מיני גמילות או ניתוחים, או טורים של חצי שירה ומיכל צפיר שהופכות לאותוריטות דימוי גוף כי הן רזו כמה עשורת ק"ג ומטיפות לרזון במידות 36 – 38, ורוב הסיפורים האלו לא רק שמהללים את הרזון כיפה ובריא יותר (ופותר כל בעיה) – אלא בעיקר מתארים את ההשמנה ה"נוראית" (לרוב במשקל נמוך משמעותית מזה שלך) כאיומה ומשהו שאי אפשר לחיות איתו.
zohar
אני אדבר על הסיפורים האלו בפוסט נפרד. זה בהחלט מעורר בי עצבים לא פחות מתמונות ההשראה…
עדי
נהדר! תודה 🙂
Mominit
התלבטתי כל כך אם לשתף פה…וידוי – קראתי את הפוסט הזה כבר כשהוא פורסם ואת הבקשה לשתף בסיפורים ואני מודה – התלבטתי.הייתי האמת די סקפטית בנוגע לשיתוף עניין כל כך אישי…הרי ביננו הכי קשה בעולם לחשוף את עצמנו.אמרתי אני אנסה שוב להכנס בעוד כמה ימים לראות את התגובות ואז אחליט…
אז ככה אני קרין וסבלתי מהפרעת אכילה. כן זאת הפעם הראשונה שאני קוראת לזה בשם מפורש.יש כל הזמן קטע משונה – כששומעים שזה קורה למישהו אחר מרגישים אמפתיה ורצון לחבק כשזה קורה לך את עמוק בהכחשה.הפרעת אכילה?אני?אני אוהבת אוכל מתה על אוכל.כל מה שהסביבה משדרת זה " לעולם לא תהיי רזה " והערות.המון הערות על קלוריות,נטייה להשמנה במשפחה,מבטים לתוך הצלחת שלך…אז השמנתי.לקראת סוף התיכון כשאני במשקל הכי גבוה שהיה לי אי פעם בעקבות הערה בקשר למשקל שנאמרה לגמרי בצחוק מכיוון אחי החלטתי שאני מתחילה לרזות כדי "להגיע בגיוס למידה 38 במדים ".עד כמה אדיוטי שזה יישמע. בתור התחלה צמצמתי כמויות באוכל התחלתי לדלג על ארוחת הערב וארוחת הבוקר והתזונה שלי הייתה מורכבת מארוחת צהריים בלבד.אכן הגעתי ליעד – הגעתי ללשכת גיוס בגאווה לבשתי מדים במידה 38 והרגשתי בעננים העריכו אותי מכל כיוון אפשרי אבל זה רק אתנחתא להמשך – אמרתי מידה 38?ננסה להגיע ל-36 ונעצור.אין לכם מושג איך קל להתפתות לרדת עוד ועוד.כל תקופת הצבא שמרתי על מידה 36 הייתי רזה והרגשתי מאושרת.לא מהתפקיד שלי בצבא,לא מהחברים החדשים שהכרתי – אך ורק המשקל הסב לי אושר.אין לי מושג איך עצרתי בזמן באמת שלא.אני מסתכלת בתמונות מאותה תקופה ולא מזהה את עצמי שם.אני רואה ילדונת במדים מחייכת כלפי חוץ וריקה מבפנים.כל התקופה הזאת של דיאטת הכסאח שעשיתי מלווה אותי עד היום בהשלכות בריאותיות – אני לפני ניתוח בקע בוושט מתמודדת עם כאבים עזים באיזור הקיבה כשאני אוכלת מאכלים מסויימים.עד היום אני נלחמת להכניס משו לפה בבוקר אחרי שנים שהרגלתי את הקיבה שלי לכלום אוכל בשעות האלה.אני בת 35 וסובלת מבעיות גסטרו של אנשים בני 50 ואין יום שאני לא מתחרטת על השטות שעשיתי.אז היום אני אכן במגמת ירידה במשקל אבל לא כי אני רוצה אלא כי אני לא יכולה לאכול מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. בתקווה שעוד ילדות לא יעשו את אותה שטות.קרין – 78 קילו של אושר. ! No Thigh Gap ? No Problem
zohar
קרין, את מהממת. אני מתה עליך. ואת כזה אדם אחר היום, שלא הייתי מנחשת!
Mominit
תודה מותק…אין לך מושג איזה שליחות חשובה את עושה כשאת מביאה את הנושא הזה לפרונט ונותנת לו התייחסות…
אנונימי
פוסט חשוב.
אני שוקלת יותר ממך, על פחות גובה, אבל עם כל בעיות דימוי הגוף שאני סוחבת איתי לאורך השנים אף פעם לא היה לי את האישיו הספציפי של רווח בין הירכיים.
מה שהזוי הוא שנתקלתי בעניין הזה לראשונה דווקא אצל חברה. בחורה רזה על פי כל קנה מידה אפשרי (היקפים, משקל, אחוזי שומן בגוף..) שעדיין חושבת שהיא לא מספיק רזה כי אין לה את הרווח. (אני כחברה אגב מנסה להוציא לה את הג'וק הזה מהראש בכל דרך אפשרית)
מהפוסט הזה – לקרוא ככה שיש עוד כ"כ הרבה שזו השאיפה שלהן – אני די בשוק, וזה בעיקר מעציב אני חושבת.
zohar
לצערי הרב, רוב הבנות עם ההפרעות היותר חמורות שפגשתי היו רזות בכל קנה מידה.
:/
אנונימי
היי זוהר, תודה על הדברים המדהימים שאת מדברת עליהם.
אני גבר וגם לי יש סטייה לרווח בין הירכיים.. יש לי ירכיים נורא גדולות, מה שמצחיק זה שהחברה אפילו לא דורשת מגבר להיות עם ירכיים דקות, אלא להפך. גבר "אמור" להיות עם ירכיים חזקות, עבות, שריריות..
בדיוק מה שהיה לי כל החיים ושנאתי, רציתי ללבוש סקיני ולהיות דק וגבעולי.
לא הבנתי שזה לא אפשרי כי פשוט אין לי גוף כזה, אין לי מבנה כזה!
רזיתי לאחרונה 20 ק"ג ואני אכן רזה יותר באופן מובהק ועדיין הירכיים שלי גדולות.
זה פשוט מבנה ופתאום הבנתי והפוסט הזה הפיל לי את האסימון סופית, שזה פשוט לא משנה!
אלה הירכיים שלי ולא של החברה, אלה החיים שלי, זה הגוף שלי.
אני חייב להסתכל על הגוף שלי כשלם ולא כחלקים שנבחנים בנפרד כל אחד.
די.
וכשלם זה גוף גברי ויפה ובריא ופרופורציונלי.
וזה מה שחשוב.
אז תודה.
zohar
היי גבר! והוווו! אני מתה על גברים, מרגש!
אישית? אני מעדיפה גברים שריריים וחסונים ולא גבעוליים ודקיקים, אתם לא אמורים להיות נורא רזים ושבריריים. לבעלי יש ירכיים ענקיות ואני מתה על זה, זה סופר סקסי בעייני!
ונכון, מי שאת זה לא חלק או שניים, אלא השלם!
magesch
אני חושבת שתמצתת את כל המהות של הפוסט הזה (ושל העשיה שלך בכלל) במשפט אחד שכתבת פה:
"אני האידיאל שמעולם לא היה לי".
ואת אכן מודל לחיקוי גם עבורי ועבור רבות נוספות.
תודה.
zohar
תודה לך! דמייני סמיילי של לב ענקי, (כזה מופרך ו-ורוד!)
marjorie morningstar
פוסט נהדר על נושא חשוב מאוד. לא מאמינה שגם בגיל 24 אני עדיין קצת מייחלת לרווח הזה.
אנונימי
אני בהדסה עכשיו עם זונדה, רווח בין הרגליים לא שווה כלום שכבר אי אפשר לעמוד עלייהן. את מדהימה זוהר 3>