הייתי ילדה שמנה
לכיתה א' עליתי כשהייתי "רגילה" אבל כבר בכיתה ב' התעגלתי יותר ויותר. העניין היה שלא רק השמנתי, התבגרתי במהירות שיא. בכיתה ד' צילמו איזה תמונה של כל הכיתה שלנו, כל הבנות ישבו למטה כי הן היו פיציות, רק אני והודיה עומדות מאחורה עם הבנים הכי גבוהים. הייתי הכי גבוהה, למעטה מכיתה ח' אני באותו גובה. לבשתי חזיה בקאפ B בכיתה ו', קיבלתי מחזור בגיל 11. סימני המתיחה הראשונים שלי הופיעו בגיל 10, הם לא הופיעו בבטן אלא בברכיים, קרסוליים, כתפיים. גדלתי הרבה וגדלתי מהר מאוד, בתכלס מיציתי את פוטנציאל הגובה שלי בגיל 13. באותו גיל, בכיתה ח' לבשתי חזיה בקאפ D שזה בסה"כ קאפ וחצי מתחת למידה שלי בתור אישה בוגרת. הגוף שלי והמידות שלי כמעט ולא השתנו מאז גיל 15, רק התקמרתי יותר.
כשאני הייתי ילדה, הייתי בין הילדים השמנים היחידים בשכבה שלי. היינו אולי 3 ילדים שמנים בשכבה של 100 ילדים. וכולנו היינו הכי גבוהים והכי מפותחים לגילנו, לא רק הכי שמנים. כשהייתי ילדה בת 11 בעודף משקל אני זוכרת שהאחות אמרה לאמא שלי שלא תדאג, שאני פשוט גדלה במהירות מסחררת. אני זוכרת שרופא המשפחה שהיה רופא הילדים שלי אמר לי בחיוך גדול כשהייתי בת 16 ורציתי לעשות דיאטה כי שקלתי 80 קילו על 1.66 "את בכלל לא שמנה ולא צריכה דיאטה! את פעילה ובריאה, אולי את צריכה קצת לגבוה" אבל לא גבהתי יותר. כי התחלתי עם דיאטות בגיל 14 בערך וכשמפסיקים לאכול מפסיקים לגדול.
אגב, גדלתי בבית עם תזונה מאוד בריאה. אבא שלי הוא סוכרתי עם בעיות כולסטרול (מאוזנות כבר המון שנים) ואמא שלי שינתה את כל המערך התזונתי בבית בגללו מאז שהייתי פיצפונת. אכלנו מאוד מסודר, תמיד היו ירקות על השולחן, תמיד היה לחם קל מחיטה מלאה. האחים שלי ואחותי כולם רזים כמו אמא שלי והמשפחה שלה, אני ירשתי את ההשמנה מאבא שלי והמשפחה שלו. כל מבנה הגוף הרחב שלי – הוא ירושה מאבא שלי. לא אכלתי המון ממתקים או בכלל הרבה, פשוט גדלתי והשמנתי והתרחבתי, לפי מה שהגנטיקה שלי הכתיבה לי. בלי שום בחירה. לאמא שלי לא היה שום שליטה על מה קרה לי. האחים שלי גדלו באותו בית והם כל כך שונים. הם מבוגרים ממני ב 7-10-14 שנים וכשהיינו הולכים מכות הייתי יכולה לנצח אותם כי הייתי פשוט חזקה. לאחרונה קלטתי שאני עובדת בפרחים מגיל 12 ומרימה דליים עם מים ופרחים מהגיל הזה, זה מעולם לא היה לי קשה או כבד. אחייניות שלי שירשו את מבנה הגוף הרזה של אחותי עובדות איתי היום ובגיל 16-19 הן לא מצליחות להרים דליים כאלו.
העניין הוא שכשאני הייתי ילדה דווקא הרפואה הייתה מאוד סבלנית וסלחנית לילדים גדולים כמוני. דווקא אז הבינו שגם ילד שהוא גדול מהממוצע יכול להיות בעודף משקל לפי ה BMI אבל זה לא סימן לבהלה והיסטריה מיותרת, כי הוא עדיין בריא מאוד. כל ילד שלישי בישראל סובל מהשמנה זה סלוגן כל כך בעייתי, כי מה זה השמנה? האם כל ילד שלישי בישראל הוא אוביסט? שמן חולני? לא נראה לי. כל ילד שלישי בישראל חורג ממדד ה BMI שבו הוא אמור להיות. מדד שלא מתחשב במבנה גוף, מבנה עצמות, מסת שריר. סקאלה שאליה מנסים להכניס את כל האנשים.
סקאלה שפעם הנורמל שלה היה עד BMI 27 ובלי שום הסבר יום אחד כמה רופאים החליטו להוריד ל BMI 25. פשוט 27 לא היה רזה מספיק לטעמם. במו עייני ראיתי ילדים שנחשבים לילדים "בעודף משקל" לפי המדד הזה אבל הם לא, הם פשוט פיזית גדולים.
אין לי תמונות להראות לכם, כי כמעט ולא הצטלמתי עד גיל 16. וגם עד גיל 18 יש לי מספר תמונות בודדות.
מי שעשה לי את המוות היה החברה.
מהרגע שהתחלתי להשמין – הפכתי ליותר ויותר מבודדת חברתית וזה הלך והחמיר עם השנים בצורה מאוד דרסטית. אני הייתי קורבן לבריונות אמיתית של ילדים מרושעים, בתקופה שבה אף אחד לא קרא לזה בריונות בכלל. הם היו ילדים "שובבים" ואני הייתי השמנה, המכוערת, הממושקפת ש"ביקשה את זה".
זה התחיל מחרמות כיתתיים בהפסקות שכולם היו משחקים ומשאירים אותי בחוץ ושרים שירי גיבוש שכללו בסוף כל שיר את המילים "חוץ מזוהר אברהמי" בכיתה ג' וזה המשיך לזה שהכריחו אותי להראות שאני לובשת חזיה בכיתה ה', שלא נגעו בי או בכל דבר שנגעתי בו כי הייתי דוחה בעיניהם וזה נגמר במכות בהסעה בדרך הביתה כל יום, עד ששברתי את עצם הזנב באחת הפעמים שבעטו בי ופתחתי את הראש מאחת האבנים שנזרקו עליי. למדתי בבית ספר בהתנחלות בגוש עציון שבו אף אחד לא עשה עניין ממה שעברתי. כתבתי עשרות מכתבים למנהלת, ההורים שלי הגיעו עשרות פעמים ותמיד האשימו אותי, בעיקר כי פיתחתי כזה פה ג'ורה ולא הפסקתי לקלל, מה שאני מתקשה להפסיק עד היום. הדבר היחיד שמנהלת בית הספר ה"מדהימה" פנינה פרידמן טרחה לעשות היה בכיתה ו' לעשות שיחה בכיתה על ילדה "כפית" ש3 ילדות "מזלג" התעללו בה. 3 ילדות המזלג היו כאין וכאפס לעומת מה שעברתי מילדי המושב בהסעה כל יום שעל מה שקרה שם בית הספר סירב לקחת אחריות.
ככה בדיוק התחלתי לקרוא באובססיביות. בכיתה ד' כבר קראתי כל ספר וספר שהיה בספריה הבית ספרית, הספרנית אפילו נתנה לי לקחת ספרים מסקשן ה"מבוגרים". הייתי רואה טלויזיה שעות ארוכות כי פשוט לא היו לי חברים והאחים שלי כבר היו גדולים ומחוץ לבית. הייתי לבד, כל הזמן והייתי משננת את הסיסמא שסבא שלי האהוב אמר לי שגם ככה "כל חברה – זאת עבירה". הייתי אומרת שספרים הם החברים הכי טובים שלי. קראתי את כל הספרים שנבחנתי עליהם בבגרות לפני כיתה ה'. וכמובן, זה שהייתי חכמה ותולעת ספרים לא הועילה במאום למצבי החברתי.
בטלויזיה ובעיתון מצאתי רק עוד ועוד אידיאלים מושלמים שכל כך רציתי להידמות להן. היתי רואה שעות על גבי שעות את ערוץ האופנה, חולמת על עצמות אגן בולטות. קראתי על אנורקסיות והערצתי אותן על היכולת "לסתום את הפה". קראתי על משהו שנקרא "מלתעות" שסוגר את הפה ככה שאפשר רק לאכול דברים שאפשר לשתות עם קש וככה מרזים. ניסיתי להקיא, זה הגעיל אותי כל כך שהפסקתי.
ההתעללות הזאת הפסיקה בכיתה ז', ככה מעצמה, פתאום זה נפסק. הפכתי למלכת השכבה, אני ועוד 3 בנות בחבורה. אבל הנזק כבר היה בלתי הפיך. אני ממש מתאפקת לא לבכות כשאני כותבת לכן, כי אני לא במקום שמאפשר לי דמעות.
כשאני קוראת את היומנים שלי מהגילאים האלו וגם מבוגרים יותר אני קוראת כל כך הרבה על תיעוב עצמי וביטחון עצמי ברצפה, שזה מזעזע אותי ברמות אחרות. אני לא פותחת את היומנים האלו כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה התמוטטתי נפשית למשך שבוע. כמה שאני מודעת לעצמי ולכמה שהייתה לי ילדות והתבגרות קשה, אני כנראה הדחקתי עד כמה בודדה הייתי כי זה גמר אותי לחלוטין לקרוא את הדברים האלו.
הייתי בטוחה שאני שמנה מעבר לכל פרופורציה אפשרית, ראיתי במראה מישהי במשקל 200 קילו. חשבתי שאני היצור הכי דוחה עלי אדמות. לא ברמה בכלל של חוסר ביטחון של בני נוער שעובר עם הזמן אלא ברמה של חלומות על ניתוחים פלסטיים בלי סוף, ברמה של עמודים על גבי עמודים על כל מה שרע בי וצריך לתקן. עד גיל 19 לבשתי רק שחור. גם כי הייתי פריקית מגניבה וגם כי זה היה "מרזה". אני לעולם לא אשכח את תחושת הגועל שעברה בי כשלבשתי בגד לבן. הייתי בטוחה שאני מכוערת ברמות שהן בכלל לא ברות תיקון. אהבתי רק את העיניים שלי שלי, וגם אותן לא לגמרי. רק את הצבע. כי הן היו קטנות מידי, קרובות מידי, מלוכסנות מידי ולא סימטריות. וגם לגבי הצבע, ירוק היה עדיף.
היה לי אף מזעזע שצריך ניתוח פלסטי, סנטר מוזר, שפתיים עקומות, גבות עבות מידי, מצח לא סימטרי ומשונה (ועדיין יש לי בעיה איתו), עור מחריד והיה לי גם מלא שיער על הפנים – כך חשבתי, זה לא שהסרתי אותו מאז, אתן מבינות?
בגיל 14 התחלתי לחתוך, לשרוט ולנשוך את עצמי את עצמי,אפעם לא מספיק עמוק כדי להשאיר צלקות, רק בודדות. התאבדות עברה לי בראש עשרות אלפי פעמים, ידעתי מה כל השיטות, בעיקר אלו שיהיו הכי פחות טראומתיות למי שימצא את הגופה שלי.
עברתי לתיכון ולא מצאתי את המקום שלי. לא התאמתי לאף קבוצה. לא לילדות מהמושבים, לא לילדות מבית שמש, לא לאמריקאיות מחשמונאים, לא לאמריקאיות מבית שמש, הייתי תלושה. בגיל 15 הייתי ילדה שקופה. אף אחד לא ראה אותי.
את יום הולדתי ה 15 חגגתי במיטה, לבד, בבכי בלתי פוסק. אח שלי הביא לי זר פרחים ענקי, הכי גדול שקיבלתי בחיים.
אם אז, הייתי נתקלת בקמפיין הזה :
יכול להיות שזה מה שהיה נותן לי את הדחיפה שהייתה חסרה לי כדי באמת להתאבד.
כי באמת שעמדתי על הצוק, ממש בקצה והיה חסר לי פוש קטן, צעד אחד, כדי לצלול לתהום.
התראיינתי השבוע לתכנית של יעל דן בגלי צה"ל ואמרתי מה דעתי על הקמפיין הזה, יום לפני שהוא ירד. על כמה שהוא ביזיוני, פוגעני, עושה באזז תקשורתי על גבם של מי יודע כמה ילדים שירעיבו את עצמם ויצטלקו נפשית ואולי פיזית לכל החיים. הפרסומות שמחליפות אותו, לא טובות יותר:
בידיים של מי זה נשאר???
יש לכם מושג מה זה להיות הילדה היחידה שלא אוכלת פופקורן בסרט? שלא יכולה לגעת בחטיפים? ניסית פעם להימנע ממאכל כלשהו בתור אנשים מבוגרים? היה קשה מאוד נכון? אז דמיינו איך זה עבור ילד, כמה קשה זה להימנע מג'אנק פוד או פחמימות כשיוצאים עם חברים. האם ההתמודדות עם החברה, המדיה, ההתבגרות והלימודים הם לא מספיק קשים ומלחיצים גם ככה? צריך להוסיף לזה מלחמה תמידית באוכל?
אחת החברות ההורסות שלי בפייסבוק פירסמה את התמונה הזאת:
החלטתי שאם הם מרגישים בנוח לעשות shaming לילדים שמנים, מגיע להם לחטוף מאותה מנה.
אני הולכת לשנן טוב טוב איך האנשים האלו נראים, כדי שאם אי פעם בחיים אתקל בהם, אדאג לשפוך כוס מים בפניהם ולהגיד להם בצורה ישירה כמה שהם אנשים מנותקים ודוחים וכמה נזק הם עשו למי-יודע כמה ילדים שמנים.
אף ילד שמן לא בחר להיות שמן. לא כל הורה לילד שמן יכול לעזור לילד שלו לרזות והתעסקות במשקל בגילאים האלו יכולה להיות הרבה יותר הרסנית מאשר ללמד ערכים של אהבה וקבלה עצמית שיביאו איתם באופן טבעי אורח חיים בריא, שאין לו שום קשר למשקל כי לבריאות אין שום קשר לרזון.
מלאה באהבה ובעוגיות מתוקות!
(function(d){
var js, id = 'facebook-jssdk'; if (d.getElementById(id)) {return;}
js = d.createElement('script'); js.id = id; js.async = true;
js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1";
d.getElementsByTagName('head')[0].appendChild(js);
}(document));
32 Comments
marjorie morningstar
הייתי כותבת שאני שולחת לך חיבוק, אבל אני חושבת שמה שבאמת מגיע לך זו טפיחה על השכם. את עושה דברים מדהימים בבלוג הזה. חבל שאת לא יכולה (ואולי את כן?) להעביר הרצאות בבתי ספר, נראה לי שזה היה עושה פלאים.
zohar
אני בדיוק מתחילה את זה, חוזת עתידות שאת 🙂
eliyna24
ואוו איזה פוסט קשה. אני גם נגעלתי ברמות מטורפות מהקמפיין הזה, מזעזע. עכשיו גרמת לי לבכות. אבל בכל זאת לא נהרסה לי השבת בידיעה שהשתנית מאז 🙂
zohar
תודה בובה, שמחה שלא הרסתי לך את השבת!
Unknown
היי זוהר, אני לא יודעת איך אפילו התגלגלתי לעקוב אחרי הבלוג שלך, כנראה שיתוף של חברה של חברה. אני עוקבת אחרי הפוסטים שלך ועושה לייק לכל דבר כי אני פשוט מסכימה איתך ואני חושבת שיש לך המון כישרון והמון אומץ לבוא ולהגיד בקול רם דברים שאנשים ונשים אחרות לא אומרות. אני יכולה להזדהות עם מה שכתבת, ואני חושבת שבעיית דימוי גוף היא בעיה עצובה שאין בחורה אחת בארץ שלא סובלת ממנה בשלב כזה או אחר.
העבודה שאת עושה מדהימה ואני מצטרפת לטפיחה על השכם.
שמחה לשמוע שאת מעבירה הרצאות בבתי ספר ואם הייתה לי בת הייתי שולחת אותה לקרוא את כל מה שאת כותבת.
zohar
תודה ורדית! אני אומרת בביטחון מלא: 99% מהנשים סובלות מבעיות בביטחון עצמי ומדימוי עצמי מעוות וירוד. זה מזעזע.
All my hobbies בלוג איפור וטיפוח
וואו כמה שכואב לקרוא את זה.
הפוסט הזה ביחד עם הקמפיין המסריח הזה העלו בי אתם אותם הזכרונות. גם אני הייתי ילדה שמנה. גם אני הייתי הכי גדולה והכי גבוהה עד כיתה ח'. גם אני ספגתי כ"כ הרבה קריאות גנאי, והכל בגלל שלא הייתי בטייפ של הילדה הצנומה והמקל.
למזלי הבית שלי תמך בי בכל צורה ואמא שלי כל הזמן אמרה לי "תפסיקי להקשיב להם. את ילדה, ישתנו בך עוד כ"כ הרבה דברים וכל מה שכרגע את לא אוהבת יתגלה כיתרון על השאר". רציתי להיות נמוכה יותר, רזה יותר, יפה יותר…
שאני מסתכלת במראה היום אני מתה לחזור לילדה שהייתי ולומר לי שהכל בסדר, והכל מסתדר וכל העוגמת נפש הזו לא שווה את זה. כמוך, גם אני הייתי זמן רב "פריקית מגניבה" שלובשת רקקק שחור. לקח לי המון זמן להכניס צבע למלתחה.
לא מספיק קשה להיות ילד "שונה מהנורמה", עכשיו החליטו להעלות את זה לתודעת כלל הציבור. מקסים.
zohar
גם אצלי, המעט הביטחון שחפרת החוצה בא מאמא שלי. פשוט חבורה של חזירים חסרי הלב מובילי הקמפיין הזהק
Elle Beauty
את לא מבינה כמה אני מזדהה איתך! כמעט כל מה שעברת – גם אני עברתי(אולי חוץ מכמה דברים שלא, אבל לא נכנס לזה), הילדות, ההתפתחות הגופנית, החוסר קבלה של הסביבה אותי וחוסר רצון להבין שאני בסך הכל ילדה קטנה שלא מבינה מה רוצים מימנה. למה כל הזמן אומרים לי "את יפה מאוד וחבל, אם תורידי קצת במשקל זה יהיה נהדר" ולמה לא מוכנים לקבל את זה שאני בסך הכל פאקינג "קצת" מלאה, בגיל 11-10 שקלתי בין 52-50 קילו, זה לא כזה נורא זוהר..עכשיו, כשאני יותר מודעת לנושא אני מבינה כמה שזה לא היה כזה נורא. אבל אז, זה היה מאוד נורא. הסביבה הפכה אותי לילדה השמנה והמנודה, רק בגלל כמה עודפי קילו. רק בגלל מספר :/
הקטע שקרה לך בכיתה קרה לי בגן! כן, פאקינג בגן, יש לי תמונת מחזור כזו ואני יושבת בכסא בשורה הקידמית ואני לא מסוגלת לשאת כמה הייתי ילדה שמנה, גדולה, גבוהה ומוזרה! אמא הביאה לי את התמונה הזו(ביחד עם עוד כמה תמונות ילדות אחרות) שבוע שעבר ואשכרה היה לי קשה להסתכל על עצמי איך שנראיתי שם זוהר…נורא קשה 🙁 היה ילד נוסף בגן שהיה מעט מלא אבל עדיין לא כמוני). אני זו שנראית שונה מהנוף הרגיל…אני זו שצריכה לשאת את זה! כמעט כל דבר שסיפרת על עצמך – חוויתי בעצמי(למעט כמה דברים שאולי לא, אבל לא אכנס לזה) כל הקטע שלהיות ילדה מוזרה, שמנה, שונה. ילדה שלא מוכנים לקבל/לקלוט אותה. כל הקטע של ההתפתחות הגופנית – בדיוק מה שקרה לי. כל הקטע של הייסורים בגלל "מי שאני", לסבול בגלל שאני 'אני'.
התמונה שלך, שאת מחבקת דובי – ההבעת פנים המתייסרת והעצובה והכבויה הזו – החזרת אותי אחורה, רוב התמונות שלי(גם כשהייתי תינוקת, חייבת לציין) נראות כך – פנים כבויות, עצובות נורא. העצב זועק מעבר לתמונות אבל הבייבי פייס שלי סיפקו תוצאה וניסו לטשטש את הגהנום שהנפש חווה. האמת שחשבתי תמיד שרק אני סובלת וכולם נהנים. לא יכלתי לתאר שיש עוד אנשים/ילדים שמנים שסובלים כמוני. עם הזמן, גם כשהכרתי אותך וגם שבכללי התחלתי לגלוש ברשת – נתקלתי בלא מעט מקרים כאלה. זה בעיקר נותן לי תחושת נחמה כלשהי שכאילו "את לא לבד בעולם, יש עוד מליונים כמוך" זה קצת מרגיע את הנפש מהתופת.
וחפרתי, אכן…אבל זה נושא שמאוד מאוד רגיש מבחינתי ומאוד נוגע לליבי. אפילו כשגדלתי כבר והגוף שלי קיבל צורה ואני לא נחשבת ל'שמנה' עדיין הנושא הזה כאוב מבחינתי. לא ראיתי את הקמפיין ב-TV ויצא לי האמת להתקל בו רק בפייסבוק מדיבורים של אנשים – לדעתי זה זוועה, כפי שציינת ממש לא כל ילד 4-3 שמן, יש סוגי השמנה שונים ומרובים. ילד מלא(רגיל, שהחברה מחשיבה כ'שמן') לא אמור לסבול מגינויים של שמן וסכנה וכד'. ילדים צריכים לאכול בריא ולהנות מהילדות שלהם. לא להתעסק במי שמן יותר ומי רזה פחות. די עם המחלה הזו, תנו לגדול בשקט
zohar
כואב לי לקרוא אותך. זה כאילו מנחם שאנחנו לא לבד, אבל רק כאילו. זה רק מראה כמה שהתופעה הזאת נרחבת וכמה ילדים עברו ילדות מזעזעת בגלל פאקינג משקל. גם אני לא הייתי כזאת שמנה בדיעבד… זה כל כך עצוב. הלוואי שזה ישתנה.
אנונימי
את מקסימה.
אני קוראת את הבלוג שלך מהפוסט הראשון. לא תמיד אני מסכימה עם מה שאת חושבת או איך שאת מתלבשת, אבל תמיד מעריצה אותך על הכוחות הנפשיים העצומים שיש לך.
את עושה עבודת קודש ונוסחת הרבה השראה וביטחון בילדות, נערות ונשים.
תודה!!!
zohar
תודה ואני ממש לא מצפה שיסכימו איתי על הכל. אני רק מצפה לתרבות דיון וכבוד הדדי גם כשלא מסכימים… את בסדר את, תודה רבה 🙂
עדי
אני מודה שאני מתלבטת פה.
כי מצד איד, כפי שכבר כתבתי בהרבה מאוד מקומות – בעיני הפרסומאים עשו "דווקא" בכך שהם העלו קמפיין שיעורר את הרעש הזה מתוך עצלנות. כי הם ידעו שאנשים כמונו יתעצבנו וידברו על זה ןכך יווצר "באז" הרבה יותר גדול סביב הנושא – וה"באז" הזה הוא מה שהם חיפשו. כי הרי עבורם הרבה יותר קל לחשוב על הסיסמאות הכי נמוכות שקיימות כדי לעורר דיון מאשר להשקיע מחשבה במורכבות של הנושא.
כי כמו שאת כותבת – האנטי שמניות הזו פוגעת בבטחון העצמי ובדימוי הגוף של ילדים. בהרבה מקרים היא מובילה להפרעות אכילה – גם למקומות כמו בולימיה ואנורקסיה, אבל גם למקומות של אכילת יתר ברמה שהיא הפרעה. אני יודעת שזה היה קיים אצלי הרבה מאוד שנים, והגעתי בשיא המשקל שלי למשקל של כמעט 130 ק"ג…
ומעבר לזה – אף אחד לא חושב כנראה על זה שאורח חיים בריא זה דבר שבריא לכולם, ולא רק לילדים שמנים. זה בריא גם לילדים רזים, – וגם להורים שלהם… אז מה שצריך להתחיל לעשות זה פשוט "להנגיש" את תחום אורח החיים הבריא לכולם במקום להתמקד רק בהשמנה.
zohar
את צודקת, הם השיגו את המטרה אין אדם אחד שלא מכיר את משרד הפרסום הזה. ואת צודקת שאורח חיים בריא צריך להיות לכולם.
Moran Z
אני רוצה לחלק את התגובה שלי ל 2:
1. הקמפיין עצמו. מזעזע, מגעיל ובלי שום פואנטה. מכל הפוסטרים היה רק אחד שהעביר את המסר בצורה ראויה, והוא הפוסטר עם הבננה שעשויה ממתקים קטנים והסלוגן אומר שג'אנק הוא לא תחליף לאוכל. יותר מזה מעצבן שהם פשוט לא נתנו פתרונות. גם אני יכולה לכתוב משהו סטייל "לכל גבר שני יש זין קטן" אבל מה זה יעזור למישהו??
2. לגבי החוויות שלך בגיל ההתבגרות. קודם כל אני יכולה רק להזדהות. אני מניחה שהחוויה שלך הייתה קיצונית יותר כי היא הייתה גם בצל גזענות, אבל אני לא יכולה שלא להיזכר באיזה פרק של אופרה וינפרי שהתעסק בבריונות והצקות בבתי הספר. היא הלכה לאיזה תיכון והעמידו שכבה שלמה בצד אחד של אולם הספורט. שאלו כל פעם שאלה ומי שהתשובה שלו חיובית עבר לצד השני. זה התחיל משאלות קשות כמו הטרדות מיניות, אלימות פיזית, סחיטה באיומים וכאלו. ואז היא שאלה מי הרגיש מנודה.. על מי צחקו בפנים או מאחורי הגב… למי התנכלו.
הפתעה – כל השכבה עברה. גם מלכי הכיתה, גם הספורטאים… כולם עוברים את זה.
נכון, יש כאלה שיספגו ויעברו דברים קשים יותר. אבל בשורה התחתונה ההרגשה הזו של בדידות, שצוחקים עליי, וכן – גם מחשבות ההתאבדות , הן משהו שכמעט כל בן נוער חווה. זה חלק מהתקופה הארורה הזו של גיל ההתבגרות… ומה שמעניין הוא זהל אחד כמעט בטוח שרק הוא עבר את זה.
אם זה השתמע כך אז לא התכוונתי חלילה להוריד מהקושי שלך. אני פשוט אומרת שזה עוד יותר נורא בעיניי כי זה גיל מחורבן שצריך הרבה דחיפה לביטחון העצמי. על כל אחד צוחקים על משהו. כל אחד. ולכל אחד יש את הרגישויות שלו. לכן גם הקמפיין הזה כל כך מחורבן. זה בכלל לא קשור ספציפית להשמנה. זה רק הדרך.
Moran Z
יצא לי עילג … כתיבה מהפלאפון.
אניווי… מבינה אותך לגמרי. הדחקתי המון מהתקופה הזו… בחיים לא הייתי רוצה לחזור לגיל הזה ואני תמיד מרחמת על בני נוער שתקועים בתקופה ההזויה הזו.
zohar
תראי, אופרה זה לא מחקר. ולא, לא כולם עוברים את זה ובטח שלא בכאלו רמות. יש בני נוער שמשתעשעים במחשבות אובדניות, לא כל בן נוער חושב על התאבדות כל הזמן כמוצא אחרון.
יש בני נוער שעוברים הצקות, ויש אנשים שמנודים כל הנעורים.
אני חושבת שברור שכולם חווים חוסר ביטחון וזה גיל קשה, אבל אנשים שהם חריגים בצורה ויזואלית, סובלים הכי הרבה.
Moran Z
התייחסתי כמה פעמים כשכתבתי לעניין הרמות.. ואני חושבת שזה מראה שוני בכלליות… כשגם התנהגות מוזרה תוביל לזה. כלומר, זה לא רק השמנה, זה כל מי ששונה אם זה בגלל משקפיים, שיניים עקומות, חזה שטוח, בן שאינו נימול וכו'. ילדים ובני נוער הם אכזריים והם ייטפלו לכל אחד. השאלה היא מהם האמצעים שיש לאותו ילד להתמודד עם זה. מי שיש לו ביטחון עצמי מלכתחילה… זה בדיוק מי שייפגע הכי הרבה.
Moran Z
שוני=שונה, ביטחון עצמי = ביטחון עצמי נמוך…
zohar
מסכימה.
Irena
כמישהי שלא בארץ ואולי לא מכירה את כל הסיפור מאחורי הקמפיין הזה אני רואה את השלטים באינטרנט ולדעתי הקמפיין סתמי. זה נראה שהחברה פשוט עושה באז בשביל הפרסום האישי שלה על גבם של אחרים וזה שפל! הרי אין פה שום מסר ושום פתרון. הפרסומת היא לא לאכילה יותר בריאה או לעידוד פעילות גופנית, היא אפילו לא קוראת לאנשים ללכת להתייעץ עם מומחים בנושא כזה או אחר. מאוד כואב שיש אנשים בעלי כזו השפעה שעושים פרסום כל כך פוגעני והרסני. זו חוסר אחריות וקמפיין כזה לא היה אמור להעלות מלחתחילה.
עם זאת אני חייבת לא להסכים איתך בנושא אחד. אני לא חושבת שאורח חיים בריא יבוא טבעית עם קבלה עצמית. אני 100% בעד עידוד של אהבה וקבלה עצמית והלוואי וירבו קמפיינים שמעודדים את זה, אם זאת, צריך גם קמפיינים שמעודדים אורח חיים בריא. הרי להאכיל את הילד בסופגניות לארוחת בוקר, פיצה לארוחת צהריים, המבורגר לארוחת ערב והרבה ממתקים בין לבין זה לא בריא וגם אם יש פה קבלה עצמית ואהבה מההורים, יש בעיה מאוד גדולה באורח חיים כזה.
החברה שלנו רואה דברים כמו אוכל בריא ופעילות גופנית כמשהו שעושים בשביל להרזות ואני כל כך לא מסכימה עם זה. אורח חיים בריא זה לא רק ל"שמנים". אני מאמינה שאם אוכלים בריא אז הגוף יוריד אם יש את מה להוריד ויעלה אם יש מה לעלות. אנחנו צריכים להתחיל לדבר במושגים של אורח חיים ולא במושגים של מראה כי זה רק מעוות אותנו ונותן לנו אידיאלים לא הגיוניים. אבל נו, אני מדברת פה על עולם אידיאלי כשאנחנו חיים בעולם מאוד אינטרסנטי…
zohar
אני מסכימה עם כל מילה שלך. פשוט לא קמפיינים שקשורים למשקל. למשקל אין קשר לבריאות.
אורנה
וואוו, זוהר, נותרתי חסרת מילים!!!!!!!!!
אבל בכל זאת: אני אוהבת מאוד לקרוא אותך ועוקבת אחרייך ממש באדיקות, וזו הפעם הראשונה שבה אני קוראת פוסט שלך ועומדות לי דמעות בעיניים.
אני מבינה עכשיו מה מקור הבגרות המרשימה שלך בגילך הצעיר, ואם הערכתי אותך קודם – הרי שעכשיו אני מעריצה אותך. ממש כך. את עושה עבודת קודש בפתיחות שלך, בנכונות שלך לחשוף את עצמך וגם בכך שמי שעוקב אחרייך (כולל אני) לא יכול שלא לאמץ את התובנות החכמות שלך לגבי דימוי גוף, קבלה עצמית וכיו"ב. שמחתי לקרוא בתגובות שאת מתחילה להנחיל באופן מסודר את המסרים החשובים כל כך שלך לבני נוער.
את מיוחדת במינך, ואני שמחה לקרוא בפוסטים ה"שוטפים" שלך שאת במקום אחר ומכירה ביתרונות הרבים שלך, שאת יודעת שאת מהממת, יפה ברמות ומדהימה ומה לא. לשווא בחנתי שוב ושוב את התמונה שלך עם הדובי וחיפשתי את ה"חסרונות" שחשבת בזמנו שניחנת בהם. לא מצאתי כלום, כי אין כלום.
אוהבת אותך, מחבקת אותך חיבוק ענק ושולחת לך המון המון תודות
אורנה
zohar
תודה ענקית אורנה, את מקסימה פשוט. ואכן, אין כלום. הכל בראש…
Unknown
אני לא אתייחס פה לקמפיין ואחזור על כל מה שכבר אמרו כי באמת שאין מה להוסיף.
רק אגיד שאני מצטערת שעברת דברים כאלה ואת צריכה להיות מאוד גאה בעצמך (ואני בטוחה שאת גאה), על זה שהעלית את החוויות האלה על הכתב וגרמת כנראה ללא מעט נערות להרגיש שהן לא לבד בעולם.
את בטח שומעת את זה הרבה, אבל את עושה כאן עבודה מאוד מאוד חשובה ואני לא חושבת שאפשר לומר את זה יותר מדי פעמים.
zohar
תודה רבה אודליה!
אנונימי
היי זוהר
אני קוראת הרבה את הבלוג שלך ומברכת כל פוסט שלך שעוסק בבעיה הזו, בין היתר גם בגלל שלקרוא את התגובות של הבנות כאן ולראות שלכולנו יש חוויות כלכך דומות כילדות שמנמנות זו חוויה מעצימה באיזשהו מקום.
גם אני גדלתי (ועודני גדלה) כילדה שמנה ודחויה, ואפילו לא היה צורך שמישהו יקרא לי בשמות או יצחק עלי כדי שארגיש דחויה – מספיק היה שאפתח טלוויזיה ואסתכל על כל מי שנמצאת על המסך כדי להרגיש אחרת. לצערי אנחנו חיים בחברה שלא מקבלת ולא מדברת על האחר, לפעמים פשוט מתעלמת ולפעמים ממש מתעללת כמו במקרה של הכרזות המפגרות האלו.
חבל לי על החור הגדול שנפער לי בדימוי העצמי שתמיד ישפיע על איך אני רואה כל צעד בחיים שלי, והכי לא הייתי רוצה שעוד ילדים יסבלו מזה בגלל שחברה של שמוקים במשרד פרסום חיה בסרט. הייתי רוצה לשמוע מה עוד אפשר לעשות בנושא ואם יש לך תוכניות אז גם לתמוך 🙂
zohar
בינתיים אין לי ממש תכניות. אני בעד פשוט לדבר על זה כמה שיותר… להעלות מודעות.
יערה גל וקנין
כתבת מקסים ומהלב.
אין ספק שלילדים שמנים קשה הרבה יותר.
יש לי ילד אחד בעודף משקל, ואיך אומר זאת בעדינות? החיים לא ממש מחייכים אליו.
אנחנו אוהבים אותו ומנסים לתת לו את כל שאפשר, גב לתמיכה, הרבה אהבה וחיזוק הביטחון העצמי, אך מה שלא נעשה, יבוא איזה ילד מגעיל ויגיד מילה אחת לא במקום והכל קורס.
זה כמו מגדל קלפים, החיים כל כך עדינים.
טוב לשמוע שהצלחת לצאת ממעגל האימה ומצאת לעצמך את הנישה המתאימה לך, ואת עושה זאת בכבוד רב.
מורידה בפנייך את הכובע.
גם אני כתבתי רשומה נגד הקמפיין המזעזע הזה.
מה הם חשבו לעצמם כשהם העלו אותו?
אותי זה זעזע ברמות שאני לא יכולה אפילו לתאר.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2764974
דבר אחרון, נרשמתי לעדכונים ואני לא מקבלת עדכונים…. מוזר….
יערה
אנונימי
יש בעיה חמורה עם השמנה בקרב בני נוער. כל הפוליטיקלי קורקט של הצופים מהצד והכאב של ההורים – לא ישנו אותה. הקמפיין מציב מראה לא נעימה בפני הרבה הורים, שמסכנים את הבריאות של ילדיהם. וזה קשה, כהורה אני יודע כמה זה קשה. הילדים תמיד ירצו עוד קצת מתוק, עוד קצת פחמימות, ואנחנו כהורים רוצים לגרום להם אושר, ולא מבינים לעתים את ההשלכות.
אני מניח שישנם ילדים שההשמנה שלהם לא נובעת מהפרעת אכילה, אלא ממטבוליזם או מגנטיקה כמו במקרה שלך. אבל הרוב המוחלט של הילדים השמנים נובע מהפרעות אכילה הנגרמות או מעודדות על ידי ההורים.
הקמפיין מזעזע, כי הוא נועד לזעזע. אין דרך קלה להראות או לומר זאת. אני מבין שאת, כבחורה שמנה שהיתה ילדה שמנה נפגעת מזה, וצר לי בשבילך. אני מחנך את ילדי לקבל ולכבד את האחר, ללא כל קשר למוצאו, גזעו או מסת גופו. אני סמוך ובטוח שילדי לא היו פוגעים, מעליבים או צוחקים על ילדה שמנה, כי זה החינוך שהם קיבלו בבית. וחלק מהחינוך הזה הוא גם לאכול נכון, לא לקבל לבית הספר סנדוויץ עם שוקולד השחר כל יום למרות שזה הכי טעים להם, לא לאכול יותר מדי ממתקים, לאכול פירות וירקות ואוכל מבושל. גם זה חינוך.
navon
זהר מקסימה, לראשונה נחשפתי אלייך היום , עם התמונה (האמיצה) בביקני, ומיד הזדהתי. כמובן ששיכתבת בלשון מדהימה The story of my life…
היום בגילי המופלג 42 אני עדיין נלחמת עם דעות קדומות וברור לי שרזה כבר לא אהיה
ומאד כואב על דרכי החינוך האיומות והלא בריאות שהורים רבים מלעיטים את הילדים ונכנעים לתכתיבי החברה , כי להורים אין אנרגיה ועיניין בלגדל ילדים בריאים, שכמו שאמרת לא קשור למראה או להרגליי התזונה.
אני שמחה בשבילך שמצאת את מקומך בעולם, בלהשפיע ולקחת את המראה הסקסי שלך בשילוב אינטליגנציה רבה למקום שעושה לך טוב ומאפשר לך להשאיר את חותמך על אנשים רבים.
אני הייתי שמחה לראותך מסתובבת עם התפיסות שלך בבתי ספר תיכון ומנערת את התפיסות מגיל ההתבגרות.
יישר כח והמון בהצלחה !
אנונימי
וואו…
אני חייבת לציין שעד עכשיו הייתימעוקבת אחריך פה, בפייסבוק בכל מיני קבוצות והדעות שלי עלעיך היו חלוקות. היה לי קשה בעיקר עם הסגנון התבטאות שלך, הקללות וכו'. אחרי שקראתי את כל זה פתאום הכל ברור לי, ואם הדעות היו חלוקות אז הן כבר לא. את מדהימה. וממש עצוב היה לי לקרוא את כל מה שעברת. ממש נורא שאנשים סובלים כל כך רק בגלל מראה. פעם הייתי אומרת שילדים הם אכזריים שלא באמת מבינים מה הם עושים ואת ההשלכות להתנהגות שלהם, שזה נכון, אבל בימינו כל הנושא הזה של השמנה והנידוי הזה כבר פלש לגילאים של המובגרים שמודעים להשלכות של הכל ועדיין מתנהגים כמו בהמות.
אני מקווה שכל הפוסטים האלה יעשו הרבה רעש ויכניסו מודעות שאין שום דבר רע בלהיות קצת שונה. יש לי חברים שבאמת רובם גדולים קצת יותר מהממוצע והם אנשים מדהימים וכיפים. כי באמת שאין קשר בין המראה לאופי.
תמשיכי להיות חזקה ולהאמין במה שאת עושה ובכך לחזק את כל מי שצריך. ולא רק בעניין השמנה, בכללי ביטחון.