איך הפכתי ל"בית של פיסטוק"

חשבתי לעצמי שיומיים לפני התאריך המשוער של פיסטוק זה זמן ממש טוב לשבת ולכתוב פוסט אישי, ארוך ומפורט על חווית ההריון שלי ועל כל מיני לבטים ותהליכים שליוו את כל הטירוף הזה שמתחיל בדגיגון עם לב פועם על מסך ויגמר בעזרת ה' בתינוק בריא ומושלם. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שאל-הורית וייתכן שהפוסט הזה ישעמם אותה…

ההחלטה

כשפירסמתי את הפוסט הראשון על זה שאני בהריון פנו אלי מלא נשים צעירות, בנות גילי לערך ושאלו אותי – איך יודעים שמוכנים. כמו כולם גם אני שמעתי על רצון בוער, חזק ובלתי מתפשר להביא ילדים. ככה יודעים שמוכנים, לא? אז אצלי זה ממש לא עבד ככה. אני מאמינה שיש אנשים מסוגים מאוד שונים בעולם והם מרגישים דברים אחרת אלו מאלו. רצה הגורל ואני נישאתי לגבר שנולד להיות אבא, יש אנשים כאלו. הוא תמיד ידע שהוא רוצה להיות להיות אבא, הוא גם תמיד ידע שהוא רוצה להיות אבא צעיר ומבחינתו יכולתי להיות בהריון כבר כשהתחתנו. מבחינתו השאלה הייתה רק "מתי הזמן הנכון?".
אצלי כאמור, הסיפור היה קצת אחר. במהלך החיים לפעמים חשבתי שאני רוצה ילדים ולפעמים חשבתי שלא. ככל שהזוגיות שלי ושל בעלי התעצמה והתעמקה הבנתי שאני כן רוצה, כי אני חושבת שאנחנו יכולים להביא לעולם אנשים קטנים שיגדלו להיות אנשים גדולים שישפרו אותו. אבל גם הבנתי שאני נורא מפחדת מזה. פחדתי ממה שילד עשוי לעשות לזוגיות שלנו, לסקס, לחיים, לחופש, ממה שההריון יעשה לגוף שלי ופחדתי יותר מהכל שאני פשוט אהיה אמא איומה. שאלת התזמון הייתה שאלה רצינית גם אצלי ומבחינתי הזמן הנכון היה כשאסיים את התואר השני שלי.

ואז נשרתי מהלימודים ובמקביל משהו בזוגיות שלנו התחיל להשתנות, משהו שלא יכולנו לשים עליו אצבע. ושאלת ההריון עלתה שוב עם תזמון שהלך והתקצר יותר ויותר – עוד שנה? עוד חצי שנה? עוד 3 חודשים? ועדיין – לא הייתי בטוחה. בערך באותו זמן, קרה מקרה ושכחתי לקחת כמה גלולות באותו חודש וחשבתי שאולי נכנסתי להריון, אין לתאר את הבכי שבכיתי כשקיבלתי מחזור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שעם כל הפחדים שלי – שהם לגיטימיים לגמרי – אני כן רוצה. פתאום התחלתי לשים לב להריוניות בכל מקום והן קצת צבטו לי בלב, קינאתי. בגלל שידענו שהריון זה לא עניין של מה בכך, במקביל לכל התהיות והלבטים התחלנו תהליך של בדיקות גנטיות שבמהלכן גיליתי שאין לי נוגדני אדמת וצהבת, נאלצתי להתחסן ולכן – ההריון נדחה עוד. בהמלצת הרופאה שלי הפסקתי לקחת גלולות באותה תקופה בערך, היא אמרה שלוקח זמן לגוף להתנקות מההורמונים, שזה לא אומר שלא אכנס להריון, אלא שפשוט לא כדאי להיכנס להריון כשהגוף עמוס בהורמונים. כשנגמרו כל ההכנות האלו, נשארנו עדיין עם שאלת התזמון. הזוגיות שלנו נסקה לגבהים חדשים והייתה לנו תקופה מדהימה ואז פגשתי חברה שאמרה לי שגם היא התחילה לנסות בגילי ולקח לה 3 שנים ו 2 הפלות. חזרתי הביתה ואמרתי לבחור:
"אתה חושב שזה כזה פשוט להיכנס להריון? זה ממש לא. בוא נשאיר את עניין התזמון ליד הגורל… לא ננסה להרות ולא נמנע, כשזה יבוא זה יבוא"
אני דיי בטוחה שנכנסתי להריון באותו ערב פחות או יותר.

שני פסים

זה היה אפריל, יום הולדתו של החצי היה בסוף החודש וחשבתי שזה יהיה נחמד לתת לו במתנה בדיקת הריון חיובית אבל הייתי בטוחה שכבר איחרתי את הביוץ ואין שום סיכוי. הלכנו למסיבת יום הולדת כלשהי ואחריה התעוררתי עם מה שהרגיש כמו קלקול קיבה נוראי. זה היה ימים ספורים לפני פסח ואני הייתי גמורה ומסמורטטת במיוחד במיטה עם כאבי בטן איומים, בחילות, רגישות איומה לריחות ועייפות בלי נלאית. היה לי מלא עבודה ולא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה או להכין משהו לפה. צחקנו שאולי אני בהריון, אבל ממש צחקנו על זה. אחרי כמה ימים כאלו, משהו בתחושת בטן שלי אמר לי שאני בהריון. גיגלתי על שבועות הריון ראשונים וגיליתי שהתחושות האלו אופייניות מאוד לשלב ראשוני מאוד שנקרא "השתרשות". בהגיון, בראש – חשבתי שאין שום מצב שנכנסתי להריון כל כך מהר ולכן החלטתי לא לקנות בדיקה ולחכות למחזור הדייקן שלי שהיה אמור להגיע תוך ימים בודדים. ואז הוא לא הגיע. קניתי בדיקת הריון והבנתי שכדאי לחכות איתה לבוקר. זה היה חג שני כבר וישבתי בשולחן חג עמוס באוכל מדהים שאני אוהבת וכל מה שרציתי היה להקיא. התעוררתי באותו לילה ב 3 בבוקר והחלטתי שזה מספיק בוקר עבורי, עשיתי את הבדיקה ותוך שניה הופיעו שני פסים חזקים.
התחושה הייתה משהו שאני באמת לא חושבת שמילים יכולות לתאר, אני באמת חושבת שזה אחד הרגעים האלו בחיים ששום דבר לא יכול להכין אותך אליהם ואת מרגישה שאת פשוט עומדת להתפוצץ מרוב אושר! רצתי לחדר שינה, הערתי את בעלי ואמרתי לו "תראה!" ואני חושבת שבחיים לא ראיתי אותו כל כך שמח כמו באותו רגע. נשארנו ערים וראינו את what to expect when you're expecting (מומלץ לזוגות שמנסים להרות), בבוקר עשיתי עוד בדיקה שיצאה כמובן חיובית ומיד אחרי החג הגענו לקופת חולים להתחיל מעקב הריון.

דגיגון עם דופק

לפני שאת בהריון, הרבה מההתייחסות להריונות היא דווקא דרך הפלות. את חושבת מה תעשי אם בטעות תיכנסי להריון ואומרת – נו טוב, הפלה מקסימום. זה עדיין לא חי בחודשים הראשונים, זה כולה גוש תאים. ההלם הראשוני שלי היה לראות על מסך האולטרסאונד משהו שנראה בערך כמו דג, פיצפון ממש – עם דופק. כלומר, אורגניזם חי לחלוטין. בשבוע 6. כן, זה שינה לחלוטין את התפיסה שלי לגבי הפלות יזומות. וזה היה הבכי הראשון של התרגשות.
 כאן התחיל מסע ההריון המרגש והמפרך של פיסטוק.

קשר של שתיקה

עדיין לא ילדתי ואני בטוחה שזה הולך להיות קשה בטירוף, אבל אני יכולה להגיד שהריון זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. יש משהו מאוד מעצים בהריון, כזה שגרם לי להבין שאני בלתי מנוצחת, שאין שום דבר שאני לא יכולה לעשות, כי עשיתי את הדבר הכי קשה בעולם.
 נשים שונות חוות הריונות אחרת וסביר שגם לאותה אישה לא יהיו שניים או שלושה הריונות זהים. אבל אני הרגשתי קצת מרומה. ידעתי שההתחלה זוועתית ורובנו שומעות באמת על בחילות וצרבות ועייפות, אבל אני חושבת שאנחנו לא יודעות עד כמה זה גרוע ועד מתי זה עלול להימשך. אני סבלתי מבחילות מזעזעות ואיתן גם כאבי בטן איומים עד חודש חמישי-שישי בערך, והיו לי בחילות במינון נמוך יותר גם בחודשים האחרונים. אבל זה ממש לא נגמר שם. סבלתי מכאבי גודש בחזה וכאבי גב מטורפים שרק הלכו והתעצמו. מתחילת ההריון חוויתי כאבים במפשעות ובאגן – כאבי התרחבות כך אמרו לי – שכרגע בחודש תשיעי הרקיעו שחקים. מחודש שמיני אני סובלת מבצקות איומות ברגליים, כרגע הן במצב כזה חמור שאני לא יכולה לנעול אפילו אגס. החשק המיני שלי, תודה ששאלתן, מת מזמן. אני מניחה שזה קשור לעובדה שאת מרגישה חולה כל כך הרבה זמן וכל הזמן – לא בא לך כלום. לא בא לך אפילו על עצמך. והבעיטות… כן זה מרגש ומתוק, אבל זה גם כואב מאוד לפעמים וזה מעיר אותך בלילה ומוציא אותך מריכוז.
למה אני מדברת על קשר של שתיקה? כי כששואלים נשים איך היה ההריון שלהן לפני שאת בהריון בעצמך הן לרוב אומרות : "היה קצת קשה בהתחלה, אבל זאת תקופה מהממת וזה שווה הכל" אבל ברגע שאת בהריון כבר, פתאום מתברר שרובן היו סמרטוט והיה להן קשה בדיוק כמו לך. תהיתי לעצמי אם זה כי הן פוחדות שאם תדעי כמה קשה זה לא תרצי להביא ילדים, אבל אני בוחרת לספר, כדי שמי שמתלבטת מתי להביא ילד תדע שהריון יכול להיות כל כך קשה פיזית שהחיים שלה פשוט יעצרו. אני לא יכולתי יותר לעשות סטיילינג כבר מההתחלה. נלחמתי בשביל כן לקום ולעבוד בעסק המשפחתי כמה פעמים בשבוע, כל פעם שיצאתי מאופרת ולבושה יפה זה היה אחרי מלחמה עם עצמי ואם הייתי באמצע שנת לימודים כנראה שהייתי נושרת. ואני ברת מזל, כי אני מכירה כאלו שהיו מאושפזות משבוע 6.

מותו של היופי

(דרמטי קצת, אבל כזו אני.) שלמות ככל שתהיו עם עצמכן, הריון זה שינוי משמעותי ומהיר מאוד של הגוף וממש לא פשוט להתמודד עם השינוי הזה. שמעתי על הרבה נשים שהרגישו מאוד יפות, נשיות וזוהרות בהריון. אז עבורי זה ממש לא היה ככה. קודם כל כי הרגשתי פיסית ממש רע רוב הזמן וזה כמובן משפיע על הכל. מיותר לציין שלא אין כוח להתאפר ולהשקיע כשאת מעבירה ימים שלמים מעוכה במיטה. אבל העניין הוא גם השינוי הפיזי. אפילו שאת משמינה בגלל ההריון, קשה מאוד לנתק את התחושה הזאת ש "השמנתי" ומה לעשות, זה פחד שמקונן בכולנו, במיוחד אם אנחנו לא בדיוק רזות מלכתחילה. אצלי בגוף המותניים הצרות והבטן השטוחה היו תמיד היתרון שלי, נקודת החוזק, ברגע שנעלמו המותניים והבטן התחילה להתעגל התחלתי להרגיש פחות ופחות טוב עם עצמי. הרגשתי גם רוב הזמן שאני לא נראית בהריון ממש, אלא רק כאילו השמנתי. מי שהכיר אותי ראה בטן הריונית מוקדם ומי שלא, לא שם לב עד שהייתי בחודש שביעי. כן השתדלתי להמשיך להתלבש יפה ותודות ל"פיפה" היו לי גם בגדים, אבל כשהגיעו הבצקות לרגליים הכל עצר. איך אפשר להתלבש יפה כששום נעל לא עולה עליך כבר? בחודש תשיעי גם מגיע שלב כזה שנהיים ממש ענקיים ויש מספר בגדים מוגבל שמשמש אותך, זה קצת מוציא את חדוות הבגדים להתלבש כל הזמן אותו הדבר ובתור אחת שרגילה בקושי ללבוש את אותו פריט פעמיים-שלוש בעונה – זה ממש מתסכל עבורי. מעבר לזה השיער שלי השתנה דרסטית, מבקבוקים מקורזלים הוא הפך לסוג של גלי בעייני, מה שממש פחות מוצא חן בעייני.
בקיצור, אני לא הרגשתי יפה וזוהרת. רוב הזמן הרגשתי סמרטוטית, עצומה ומכוערת. יאמר לזכותו של שהוא עשה הכל כדי לגרום לי להרגיש אחרת וכך אנחנו מגיעים לחלק הבא.

מבחן לזוגיות

כפי שכבר הבהרנו – תשעת החודשים האחרונים היו מאתגרים ולא פשוטים בכלל וכאן בדיוק, נכנס לתמונה החצי שלי. לפני ההריון החשש הכי גדול שלי היה שבעלי רק חושב שהוא מוכן ואין לו מושג כמה באמת הולך להיות קשה. אצלנו בבית אני אחראית באופן בלעדי על הדאגה לבית, מהסיבה הפשוטה שהוא פשוט לא בסביבה. הוא יוצא מהבית ב 6 וחוזר ב 21:00 כל יום והוא גם לומד במקביל, כך שאין מי שיעשה את הדברים חוץ ממני. ברגע שנכנסתי להריון ודיי הושבתתי – הוא מצא דרך להסתדר. הוא מצא את הדרך למצוא זמן לדאוג לכל הדברים שהיו שלי עד אז. הוא נתן לי את החופש המלא לנוח ולא לדאוג לכל הדברים האלו ולא ציפה ממני לכלום. הוא סידר, ניקה, ועל הדרך פינק אותי עד אין סוף, החמיא לי כל הזמן שאני רק הופכת ליותר יפה ומושכת בעיניו ועשה הכל כדי שיהיה לי טוב ונוח והוא אפילו לא התרעם על זה שאת חתולת המין החליפה איזו ממורמרת, קפואה בסמרטוטים. אני בעיקר לא הפסקתי להתבכיין ולהתמרמר כי היה ועדיין נורא קשה לי והוא? רק חיבק, ליטף, עשה לי עיסויים, עזר לי להתקלח.
זה עשוי להעלות בכן את העניין הזה של "היי, זה מובן מאליו", אבל זה ממש לא. בתקופה הזאת יצא לי להשתתף בכמה וכמה קבוצות של הריוניות, לדבר איתן, לדבר עם גברים וגיליתי שלצערי הרב – זה לא ככה אצל כולם. יש גברים שממש לא מבינים ולא מנסים אפילו להקל על הצד השני. כשעשיתי את הטעות וצפיתי בסדרות על הריון שמקיפות אותנו מכל עבר, גיליתי גם שיש גברים שחושבים שזה לגיטימי להחליט לאישה שלהם איך היא תלד, אם היא תניק וכאלו שמבועתים מלהיות נוכחים בלידה. יש גם נשים שחושבות שההריון הוא תירוץ לגיטימי להפוך לממש מרשעות אל הבעל, לנצל אותו ולאמלל אותו. פעם לא הבנתי איך אנשים מביאים ילד ומתגרשים ממש כשהוא עוד תינוק אבל היום אני בהחלט מבינה. הריון הוא אתגר עצום לזוגיות, לאכפתיות, לאהבה. מי שלא נכנס לתהליך הזה בתוך זוגיות חמה ותומכת יצפה בזוגיות שלו קורסת מההריון ומתפרקת לחלוטין מחווית ההורות שהיא עוד מבחן לא פשוט בכלל.
בקיצור, תמיד ידעתי שהתחתנתי עם Mr. Perfect 🙂

שיעור בשליטה בעצבים

בהריון כולם מעצבנים, אבל מ-מש מעצבנים. בעיקר בכלל כמויות הטיפים, הדעות, המידע המיותר והשטותי ששופכים עליך מכאן ועד הודעה חדשה. לא משנה אם את מתכננת ללדת עם אפידורל או בלי אפידורל, אם ביקשת את דעתם או לא ואפילו לא משנה שהם גברים בחיים לא חוו בכלל הריון ולידה – יש להם מה להגיד, והרבה!!!! וזה תמיד ירגיש כאילו מנסים לייאש ולבאס אותך וזה הדבר האחרון שאת צריכה ורוצה לשמוע. אה וכמובן כשאת כועסת ומתבכיינת על ההערות הם אומרים: "חכי שיהיה לך ילד, זה רק מחמיר" ואת כמובן מתעצבנת עוד יותר. כי זה ממש לא מנחם אותך שאת פשוט צריכה ללמוד לחיות עם חוצפתם של אחרים. כמובן השיא מגיע בשלב שלי – כשכל שניה שואלים "עוד לא ילדת??!" אומרים לך ש"את נראית ממש מבושלת!" או "הבטן גבוהה יש לך עוד זמן" וכמובן מציעים לך לנקות את הבית, לשתות תה סרפד ולהזדיין עד אין קץ בשביל לזרז את הלידה.

אז מה עכשיו?
הכל מוכן ואנחנו מחכים, מחכים לילדון הזה שיצא.
ציפיה מורטת עצבים ומייגעת כמו שמעולם לא חוויתי.
תחזיקו לי אצבעות שזה יבוא מהר, בקלות, בבריאות ובטוב ושבפוסט הבא אני כבר אהיה אמא!

נשיקות,
זוהר

נ.ב
כפי שאפשר לראות על התמונות המדהימות אמון אופיר קפון. אחת מאהבות חיי הבחור המוכשר הזה! ממליצה בחום!

(function(d){
var js, id = 'facebook-jssdk'; if (d.getElementById(id)) {return;}
js = d.createElement('script'); js.id = id; js.async = true;
js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1";
d.getElementsByTagName('head')[0].appendChild(js);
}(document));