על היום שבו התחלתי לשים זין על העולם.

לכל ילדה שאוהבת אופנה יש את הבגד החלומי הזה, משהו שהיא ממש רוצה שיהיה לה בארון. אני תמיד חלמתי על מכנסונים. מכנסי ג'ינס קצרים. אני מהדור הזה, שבu פחות או יותר המציאו את המכנסיים הממש ממש קצרים. כל הבנות בגיל שלי לבשו כאלו כבר בכיתה ד' ואני לא. גם כי ההורים שלי היו דתיים וזה היה ממש לא מקובל אבל בעיקר כי מגיל אפס שמעתי שיש לי רגליים שמנות, עבות, גזעיות. רגליים של שחקן כדורגל. רגליים שלא יפה לחשוף. התסביך הזה הלך והשתכלל כשהבנתי שיש לי ברכיים שמנות, שיש ברכיים שהן גרומות עם עצמות בולטות וזה היה נראה לי הרבה יותר יפה מהברכיים השמנמנות שלי והרגליים העבות שלי. את הרגליים האלו ירשתי מאמא שלי, לכל המשפחה בצד הזה יש רגליים כאלו. עבות וחזקות, שריריות. איפשהו אני מרגישה שהרגליים האלו זאת הגנטיקה של מרוקאים ברברים שהלכו יחפים, שהיו מחוברים לקרקע, שגמעו מרחקים עצומים. אבל את הנשים במשפחה שמעתי לאורך כל החיים שלי רק מעליבות את הרגליים שלהן. כל הזמן. תמיד אמרתי שהקרסוליים שלי לא דקים מספיק, קינאת בטירוף בנשים עם רגליים ארוכות ודקיקות ופשוט שנאתי את הרגליים שלי, את הגוף שלי מהאגן ומטה.

תכירו, המכנסיים הקצרים הראשונים שלי, נרכשו באסוס (מזהירה זה לא אותו מכנסון שאני קניתי, לא מצאתי אותו באתר.והטופ המהמם של HM):

גם כשלמדתי לאהוב את הגוף שלי וקיבלתי אותו, לא הצלחתי לאהוב את הרגליים שלי ובכל תמונה וכל משקל מה שהכי "דקר" אותי זה הרגליים שלי. אני לא אשכח לעולם את האכזבה הזאת כשירדתי במשקל 20 קילו והתחטבתי בטירוף ורק הרגליים לא השתנו בכלל! את החלום ההוא שמעולם לא סיפרתי לאף אחד עליו לעשות שאיבות שומן נקודתיות בברכיים ובירכיים. לפני בערך שנתיים קניתי את המכנסיים הקצרים הראשונים שלי. הם היו מאריסטו שמט, הגיעו בערך לחצי הירך והם היו מכנסיים קצרים אבל הם לא אופנתיים, עדכניים וקצרים כמו השורטים שכולן לובשות. משהו בחיתוך באמצע הירך גרם לי להרגיש שהם ממש לא מחמיאים לי ולבשתי אותם פעמים ספורות בלבד. מאז נכנסתי להריון וילדתי והם לא עלו עלי. לאחרונה חזרתי למידות שלי וגיליתי שהם שוב עולים ועדיין אני לא אוהבת אותם. יום אחד ראיתי באינסטגרם את נדיה אבולחאסן עם שורט ג'ינס הורס והחלטתי שאני חייבת כאלו גם. נכנסתי לאסוס והזמנתי זוג.
ומה אני אגיד? אני מאוהבת והולכת להזמין עוד מלא כאלו.
מכנסיים קצרים, קצרים באמת. לא מחשבנים ולא מתפשרים, לא חצי ירך כדי להרגיע שזה לא "מכנסונים" ושיט כזה. זה כן מכנסונים, כמו שכל הרזות בגילי לובשות ואני באמת חושבת שהם נראים עלי סבבה לגמרי!

ביקיני קטנטן.

כזה שמכסה בדיוק את מה שצריך ולא מילימטר יותר, חלמתי על ביקיני כזה שנים. הרגשתי שתמיד מנסים לדחוף לנו – השמנמנות, גזרות יותר מכסות לא כי זה באמת יותר מחמיא לנו אלא כי מנסים להסתיר כמה שיותר מאיתנו גם כשזה בביקיני. לבשתי ביקיני כל חיי, אני עדיין לובשת ביקיני. אבל תמיד בחרתי גזרות קצת גבוהות שמכסות את הבטן התחתונה ה"תלויה" שלי, את ה"סמיילי" שאני שונאת בבטן את התחתונה. כאלו שיושבים מעל ה"שניצל" ומטשטשים אותו, ובגזרת תחתוני ביקיני ולעולם לא ברזילאי או דבר כזה שחושף מהישבן יותר מידי. כי תחת גדול צריך לכסות גם אם הוא עומד ועגול. למה? אני לא יודעת. חלמתי על ברזילאי ולא העזתי. חלמתי על ביקיני שיסובב ראשים וחלמתי על ללבוש ביקיני שעבורי הוא באמת לשים זין על העולם.
ואז יצא הספורטס אילוסטרייטיד ואשלי גרהם לבשה שם ביקיניים קטנטנים. כאלו שבקושי נשאר מקום לדימיון. ולא רק זה, היא גם לבשה ביקיני זהוב ש"חתך" אותה וראו שיש לה שניצלים. שראו שרובנו המלאות, גם אם חטובות ומדגמנות, יש עלינו קצת שומן שהוא רך כזה ונעים וגם בגדים עם גומי חותכים אותו. והחלטתי שאני חייבת כזה. אז גם הפעם פניתי לאסוס.

ידעתי שהוא יהיה שלי בשניה שראיתי אותו. הפרנזים מדברים היישר אל תוך ליבי הברברי/אינדיאני.

אז הוא מדגיש שהאגן שלי רחב והוא פיצי ברמות של שעווה ברזילאית, ורואים שיש לי בטן תחתונה "תלויה" ו"צדדים" אבל הוא מושלם והא גורם לי להרגיש כמו האישה הכי סקסית על הפלנטה. ואם אשלי גרהאם שלובשת מידה יותר ממני יכולה, גם אני יכולה.

לא מזמן מישהו שאל אותי מה עובר עלי.
שאלתי למה הוא מתכוון והוא ענה שזה נראה לו מהצד שלא התבגרתי, שהשיער שלי מחליף צבעים בקטע מטורף (היי אני דווקא נאמנה לכחול-סגול כבר איזה חודשיים שזה נצח בעולמי)

אני מתאפרת בכבדות כמו בת 16 עם מעושנים מטורפים ושפתונים כהים:

עשיתי קעקוע ממש גדול ובמיקום שאי אפשר לפספס:

ואני לא מחשבנת לכמה התמונות שלי סקסיות או למה שיוצא לי מהפה:

האמהות שינתה אותי הכי הרבה במובן הזה שפתאום, שקעה בתוכי ההבנה של מי אני באמת ועם אותה הבנה התבססה בליבי התחושה שאני חייבת להלחם על מקומי בעולם, שאני חייבת לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, שאני חייבת להגשים את החלומות שלי, שאני צריכה לעשות מה שאני רוצה, שאני מוכרחה להיות בשליטה מוחלטת על חיי. ועם כל זה, אני באמת ובתמים, יותר מאי פעם שמה זין על מה שאנשים מפרשים לעצמם מהמעשים או המילים שלי ועל מה שהם חושבים עלי. פתאום הבנתי שאם אני רוצה לגדל בעולם הזה ילד שבטוח וגאה במי שהוא ובבחירות שלו, אני חייבת להיות עבורו דוגמא אישית. אני חולמת על שיער צבעוני וקעקועים כל חיי, הסיבה שבחרתי להתקעקע במקום שרואים היא בדיוק מכיוון שאני לא רואה צורך להתחבא. מכיוון שאני כבר לא בת 16 ולא אכפת לי אם מישהו חושב שקעקועים זה דבר נוראי. אני כבר יודעת מה הקריירה שלי ואין בי פחד מ"מה מעסיק פונטציאלי יגיד". אותו הדבר לגבי השיער הכחול והאיפור. זאת מי שאני. זאת מי שתמיד הייתי ועכשיו אין בי כבר טיפת חשש להראות את זה.
וזה אותו הדבר בדיוק שהוביל אותי לקנות מכנסיים קצרצרים וביקיני קטנטן.
אני חסרת פחד, אני עוצמתית.

אני רוצה שבני – לביא יגדל בצילה של אמא אמזונה ואבא ויקינג. אני רוצה שהוא תמיד יהיה אמיץ, חד וחסר פחד וידע שהוא לא זקוק לאישור מהעולם להיות מי שבא לו, ושאנחנו נאהב אותו בכל בחירה.

זהו להיום.