אמהות,  דימוי גוף חיובי,  רחשי ליבי

Mom for 2×2

בשבוע הבא עוז חוגג שנתיים מה שאומר שאני חוגגת שנתיים שבהן אני אמא לשניים וחשבתי לחלוק איתכן את התובנות שהביאו איתה השנתיים האלו. תכינו כוס קפה, כי זה הולך להיות ארוך ומהבטן. ואם אתן לא אימהות, אז אולי כדאי שתקראו ותקבלו כמה תובנות לעתיד.

ניתוח קיסרי vs לידה ולדנית

ובכן… את לביא שלי ילדתי בלידה רגילה – ולדנית, מהסוג הגרוע ביותר שיש. ילדתי בלידה שהחלה במפל התערבויות רפואי ונגמרה בקרע בדרגה כמעט הכי חמורה שיש (יש שיאמרו – כצפוי) ואחריה הפחידו אותי כהוגן. למרות שהחלמתי בצורה מושלמת ולא סבלתי מאף תופעת לוואי הבהירו לי שלבחור ללדת שוב בצורה כזאת יכול לגרום לקרע חוזר, ושאם הרקמה הזאת תיקרע שוב – סביר להניח שהיא לא תחלים שוב באותה צורה מושלמת.
במהלך ההריון התלבטתי רבות ובסוף הלכתי על קיסרי. בין היתר – כי חשבתי שזה ניתוח יחסית קל ולא ידעתי כמה מורכבת ההחלמה ומה המחיר שאשלם. מיד אחרי הלידה – הקיסרי היה הרבה פחות כואב אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שזה הרבה יותר מורכב. אף אחד לא סיפר לי על הסיכוי לסבול מהידבקויות. לא דמיינתי שחודש אחרי עדיין יכאב לי להתכופף כפי שכאב לי. הרגשתי הרבה יותר מוגבלת. אני שנתיים אחרי ועדיין אין לי תחושה מלאה בבטן התחתונה. לקחה לי שנה שלמה לחזור להרגיש את שרירי הבטן שלי באימונים ובכלל – הרגשתי שאין לי שום שליטה עליהם. אני עדיין סובלת מהידבקויות כואבות וצריכה לעסות את הבטן בעיסויים עמוקים וכואבים, אני סובלת מגרד ממקור עצבי באזור של הניתוח ברמות שבא לי לתלוש את העור, אני יכולה בהתקף כזה לגרד עד זוב דם. 
ומבחינה אסתטית? הבטן שלי ״הרוסה״ לחלוטין. הצלקת הפנימית בעצם ״מושכת״ את העור פנימה וגורמת לבטן התחתונה ליפול מעל גבעת ונוס. ככל שאני מחזקת את השרירים המראה משתפר אבל היא לעולם לא תראה רגילה.
אני רואה לא פעם תגובות של נשים צעירות שחושבות שניתוח קיסרי הוא קסם – הוא ממש לא. הוא ניתוח מציל חיים אבל הוא ניתוח! לכל דבר ועניין. ההחלמה קשה, הסיבוכים כפולים ואפילו משולשים מלידה רגילה לפעמים. טוב שיש ניתוח קיסרי(והיום יש ניתוח קיסרי צרפתי, טכניקה מדהימה שלא התקבלה בברכה בישראל לצערי) אבל הוא ניתוח למקרי חירום ואני לא ממליצה עליו כבחירה ראשונה ושוב – יש לי את החוויה ה״רגילה״ הכי קשה שיש אז יש לי למה להשוות.

הנקה 

הנקה בפעם השניה הייתה עבורי חוויה מדהימה ומתקנת ברמות מטורפות. פתאום גיליתי כמה הכל עובד בקלילות כשלא דוחפים לתינוק בקבוק לפני שהוא מספיק לנסות ציצי. גיליתי שברגע שאין משאבה אין עודפים ואין נזילות לאורך חודשים ארוכים. את עוז הנקתי כבר בחדר ההתאוששות והוא לא פגש בקבוק עד שלב יותר מאוחר. אני אגב חושבת שגם לעוז יש לשון קשורה (ולראיה, הוא לא מצליח להגיד ל׳) אבל אני הייתי מיומנת, רגועה, ידעתי מה אני עושה ולכן הצלחתי להניק אותו בקלילות ובהנאה. והצוות באסותא אשדוד לא מיהר לדחוף לו בקבוק, נתנו לי להניק. בניגוד ללביא עוז פיטר אותי מוקדם, בגיל שנה הוא וויתר על ההנקה ויש בזה לפעמים דברים מבאסים – הוא הרבה פחות מחובר אלי. אבל קיבלתי את החופש שלי מוקדם יותר. אם אני מרגישה הבדל במערכת החיסונית או בהתפתחות? התשובה היא לא.

שנה זה דיי והותר 🙂

ההסתגלות לחיים החדשים

לפני שעוז נולד קראתי פוסטים מסמרי שיער על המעבר מהורות ל 1 להורות ל 2. רוב הפוסטים תיארו משבר גדול מאוד, קושי גדול יותר מההורות בפעם הראשונה, אנרכיה בבית. קראתי על אחים גדולים שניסו להתנקש בחייו של התינוק, על קושי ורגשות אשם מול הבכור והייתי בחרדה אמיתית מזה. למען האמת? הייתה לנו הסתגלות קלילה. שידרנו ללביא רוגע ושהתינוק הוא אחיו הקטן והוא ברכה, שהוא יעזור איתו ושהוא מצטרף למשפחה שלנו ולא שהחיים הולכים להתהפך וכך קרה. עוז הצטרף ונכנס לשגרה שלנו וההסתגלות הייתה טובה. אלכס עבר לעבודה שבה הוא היה בבית ב 19:00 ולא ב 22:00 וזה הקל עלי. הייתי בחופשת לידה 3 חודשים ואז עוז היה איתי בעבודה עוד 9 חודשים מאתגרים, אבל צלחנו את זה.

הפרשי הגילאים והיחסים בין האחים

כמו שאמרתי – עשינו ללביא הכנה טובה, אבל לא פחות מזה, חיכינו בין הילדים. תיכננתי על פער קצת יותר קטן, אבל לא נקלטתי ברגע ובדיעבד – קיבלתי מתנה. בין לביא ועוז יש קצת יותר מ 3.5 שנים וזה פער מושלם. קודם כל – הפער הזה נתן לי 3.5 שנים שקטות עם לביא. ב 3 שנים הכי קריטיות, הייתי זמינה אליו והייתי שלו ורק שלו וזה לא יסולא בפז בעייני. כשנכנסתי להריון הוא כבר הבין מה המשמעות, הוא חיכה לאח והוא היה בעננים כשעוז נולד ועזר לנו לטפל בו מהרגע הראשון. לקח לו קצת זמן לקלוט שהיצור הצווחני לא הולך לחזור לכוסשלהאמאשלו 🙂 היו קצת דרמות וענייני קנאה אבל המשכנו לשדר לו – זה אחיך הקטן, הוא אוהב אותך, הוא הפרטנר שלך והחבר הכי טוב לכל החיים, אנחנו אוהבים את שניכם וזה פשוט חלף. היום הם החברים הכי טובים ומשחקים ביחד וזה כיף ענקי. 
הייתה תקופה שהפער הקשה עליהם לשחק אבל בעייני זה היה עדיף פי מיליון על הקושי שראיתי אצל אמהות לילדים צפופים. ידעתי שאני לא אעמוד בזה, לא עם האינטנסיביות של החיים שלי.

דימוי הגוף

ההתמודדות שלי עם הגוף שהשתנה הייתה פי מיליון יותר טובה מאשר בהריון של לביא וזה קשור בעיקר לעבודה עצמית מטורפת שעשיתי עם עצמי בשנים שקדמו להריון. נכנסתי להריון של עוז במשקל שיא ואני לא אשקר – זה הלחיץ אותי. אבל רק אותי. הרופא המדהים שלי ממש לא דאג, אמר שאני בריאה והכל בסדר ואפילו דאג כשלא עליתי במשקל ב 6 החודשים הראשונים. בשנים שקדמו להריון נכנסתי יותר עמוק לעולם הבודי פוזיטיב והקפתי את עצמי בדימויים של נשים אמיתיות שיולדות ילדים, מניקות, שנותנות לזמן ולחיים להשאיר סימנים עליהם. הפסקתי לעקוב אחרי דמויות שגורמות לי להרגיש רע, הפסקתי לעקוב אחרי עמודים שדיברו על משקל. ראיתי תמונות של נשים אחרי קיסרי וידעתי מה אני הולכת לקבל ושיקח לי זמן ״לחזור לעצמי״ או יותר נכון – להתאושש. 
החלטתי מראש שאני לא הולכת להתאבד על ירידה במשקל או חזרה למשהו שהיה ואיננו. ברגע שיכולתי – חזרתי לעשות הליכות ויוגה. עם אימונים אינטנסיבים חיכיתי חצי שנה והתחלתי בליווי אישי + ליווי של פיזיותרפיסטית רצפת אגן. הזמנתי לי לאחרי הלידה ערימות של בגדים במידה יותר גדולה כדי שלרגע לא ארגיש שאין לי מה ללבוש ואני לא בסדר. פחדתי מהשיער שינשור אז אחרי הלידה קיבלתי ברזל במרשם רופא והוספתי עליו אבץ וביוטין והקפדתי על הלקיחה שלהם ואכן – נמנע ממני ״התענוג״. היום אני שנתיים אחרי והבגדים של ״לפני״ גדולים עלי, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני הכי חזקה ובריאה שהייתי בחיים שלי ושהגוף שלי נראה מדהים בעייני.
כן – יש לי פאוץ׳ שתקוע לי באמצע הגוף ולפעמים מקשה לי מאוד על החיים ולא מן הנמנע שיום אחד אחליט לנתח אותה ולהיפטר מהמעמסה וכל הבעיות שבאות איתה אבל ברוב הימים – אני חיה איתה בשלום וזה לא מובן מאליו.

הזוגיות והסקס

יצאנו לדייט בפעם הראשונה שנה אחרי הלידה של עוז ותאמינו או לא – למרות זה, הפעם לא היה משבר והדברים עברו חלק. מה היה שונה? אנחנו. אלכס נתן לי הרבה יותר אוויר. נכון, לא יצאנו ביחד. אבל יצאתי לבד בלי סוף. יצאתי לאירועים ועם חברות, התחלתי לעשות ציפורניים אצל מניקוריסטית ולעשות עיסויים ובכל ערב שרציתי לצאת – הוא היה שם. היה לי פרטנר על מלא שהבין אותי ונתן לי לצאת ולנשום. בשבתות חוץ מלהניק את עוז – לא הרגשתי אותו.
לגבי הסקס – קודם כל, היתרון היחידי של קיסרי הוא פחות סטרס סביב הסקס. והיכולת לחזור מהר לעניינים. שנית הפעם לא עשיתי את הטעות של גלולות מותאמות להנקה שפשוט רוצחות את החשק ומבלבלות על הגוף. וויתרתי על גלולות עד שעוז היה בן 8 חודשים וההנקות פחתו ואז בעצת הרופא לקחתי פשוט גלולות רגילות מהדור החדש.

תיאום והנמכת ציפיות

בפעם השניה היינו הרבה יותר מציאותיים והבנו שאנחנו פחות או יותר לבד בעולם. שאת העזרה שאנחנו צריכים אנחנו ככל הנראה נצטרך לשלם עליה ושזה ממש ממש בסדר. הוצאנו כמויות כספים מטורפות על עזרה בתשלום, מטפלת, בייביסיטר, אוכל מוכן – למה שאפשר לעשות אאוטסורסינג – עשינו וזה נתן לנו שקט. יותר מהכל הפנמנו שזה גם ממש בסדר ושזה שווה את הכסף הזה. בשלב מסויים נפרדנו מהמנקה ואני הייתי צריכה להבין שהכביסה תחכה והכלים יחכו וכלום לא יקרה. העולם לא יחרב.

זהו, אני חושבת שנגעתי בהכל או לפחות בכל מה שהיה חשוב לי לדבר עליו. אני מקווה שנהנתן ואני ממש אשמח לשמוע מכן בתגובות מה חשבתן ואם אתן אמהות לשניים או יותר מה היו החוויות שלכן.

נשיקות,
זוריקית

36 Comments

  • לירן

    הבטן שלי התכווצה מלקרוא, כל כך נכון וכל כך נחמד לדעת שאני לא לבד, תודה שאת מדברת על הדברים האלו וחושפת את מה שלפעמים כביכול לא מדברים עליו.

    לי הריון ראשון היה יחסית בסדר ולידה סבירה, אבל אחרי זה הייתה. לי חצי שנה קשה מאוד נפשית בעיקר שאפילו לקום לילד לא יכולתי,

    בהריון השני הייתי בסיכון גבוה וסימפי מטורף לידה ארוכה ומתישה אבל משהו ביני לבין בעלי היה שונה, היה יותר רגוע הוא ידע לשחרר שהיה צריך וידע לתמוך שהיה צריך, הגוף שלי עדיין בהלם ועדיין כואב גם אחרי שנה וארבע, ואין לא רואה מתי באמת אני אחזור לעצמי…. ובכל זאת בכל פעם שאני רואה סטורי שלך או פוסט בבלוג אני מזכירה לעצמי שאני צריכה לאהוב את עצמי! עם המשקל והקושי של עכשיו ועם הגוף כביכול שנשאר לי אחרי הלידה.

    מקווה שאוכל לחזור לעצמי מתישהו ועד אז ללמוד באמת לאהוב את עצמי.

    במילים שלך היום כל כך מדוייקות. תודה!

    • זוהר

      גם לי היה סימפיוליזיס מטורף בהריון השני. אני ממש ממליצה לעשות ספורט כלשהו – זה מחזק מאוד!
      חיבוק גדול!

  • נוי

    היי, אני אמנם אמא " רק" לתינוק אחד קטן ומתוק, אבל יכולתי להזדהות עם הרבה מהדברים שכתבת. אני ילדתי בקיסרי חירום אחרי לידה ארוכה, מתישה וכואבת. אין לי את ההשוואה ללידה רגילה. אבל אני יכולה להגיד שהרבה בזכותך, בזכות התכנים שאת מעלה ובזכות העידוד שלך לעקוב אחרי נשים אמיתיות, בזכות זה, אני מצליחה להשלים יותר עם הגוף שלי והשינוי המטורף שהוא עבר. מצליחה להבין שכל צלקת וכל סימן מתיחה הביאו לי בסופו של דבר את המתנה הכי גדולה בחיים שלי ושבסופו של דבר זה שווה הכל. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קשה לקבל את זה אם לא הייתי מכירה אותך ואת המסרים שאת מעבירה. תודה רבה על זה, אני חייבת לך המון❤️
    ובכל מקרה, יהיה לי מה לקרוא שוב לפני הילד השני חח

  • ענבל בר זאב

    כתבת במילים את מה שעובר לי בראש
    ולגבי הגרד
    בואי נפתח מועדון גירודי צלקת כי אני מתה בקיץ הזה.

  • סופי

    אני אמנם לא אמא עדיין אבל גמעתי את הפוסט הזה בשקיקה. משהו בכתיבה שלך כל כך כנה, כל כך מסקרן.
    אוהבת אותך זוריק וגאה בך על האמהות שלך, על הדרך שעברת ועל הפתיחות שלך עם העוקבות שלך ❤

    • זוהר

      סופי איזה מרגש זה לקבל תגובה כזאת על פוסט כזה ממישהי שבכלל לא אמא. תודה ענקית❤️

  • דנה

    פוסט מעולהה מאמא!
    את כבר יודעת שעברנו 2 חוויות לידה זהות (למרות שההידבקויות פחות היו מנת חלקי למזלי הרב) אבל נתת לי המון חומר למחשבה לגבי הלידה השלישית (שגם צריכה להיות קיסרית בוודאות). תודה על המילים, תודה על הנירמול!
    ו- מתחברת מאוודד לאאוטסורסינג : -)
    תמשיכי, תמשיכי…

  • איריס

    אני אמא ל-3 קראתי ומאוד אהבתי איך שאת מסבירה את החוויה שלך אפילו מצאתי דברים שגם אני חוויתי ❤️❤️ את כותבת כל כך ברור וכיף מאוד לקרוא אותך … כל הכבוד לך את אמא מדהימה

  • סיון

    מהממת שאת !!
    רק בת 19 ובכלל לא מתכננת הריון בזמן הקרוב (טפו טפו טפו) אבל נהניתי לקרוא את הפוסט❤️

  • קארין

    זוהר יקירה, הפוסט הזה כמו כל שאר התכנים שלך בא לי בול בזמן, אני אמא לגברבר בין שנתיים (חוויתי במקביל אליך את כל ההריון של עוז וילדתי שבועיים לפניך) אנחנו בדיוק מתחילים לפלרטט עם הרעיון של הילד הבא, ממש מרגיע וכיף לדעת שיש גם חוויות טובות כאלה, לקחתי הרבה תובנות כרגיל, תודה⁦❤️⁩

    • זוהר

      גמני בדיוק כשלביא חגג שנתיים התחלתי לפלרטט עם הרעיון. מלא בהצלחה❤️

  • נופר

    קודם כל המון מזל טוב לעוז החתיכי שתכף חוגג שנתיים!
    מטורף איך שהזמן טס.

    הטיפים והכנות שלך מדהימים ועוזרים ממש לעצב תפיסת חיים.

    שולחת את הפוסט לבעלי

    שבוע טוב יקירה

    • רינה

      זוהר יקרה,
      הבלוג של היום הגיע בטיימינג מושלם מאחר ואני 72 שעות אחרי לידה של ילדה שניה..
      הכתיבה שלך פשוט מדהימה ונותנת כוחות ותובנות! (בעלי כבר קיבל כמה צילומי מסך ליישם).
      מזל טוב לעוז המתוק 🙂
      שבוע טוב מהממת שאת 😇

      • רעות

        אני לא אמא (ואל-הורית בעיקרון) אבל מאוד אהבתי את מה שכתבת, כי לא משנה מה, אם זה מנת חלקן של נשים- ראוי להפיץ ולשתף גם בחלקים הפחות נחשבים, טובים, קלים של כל תהליך.
        וגם בלידות, רב הגלוי על הנסתר ויש המון ידע מנשים שמשום מה שומרות את זה וחוששות לשתף שמא יחשבו שהן חלשות וכיוצ"ב.

        לא משנה מה הקושי שעובר עלינו, חשוב לקבל את מירב הידע והאמת בנושא, לתת לעצמנו המון אהבה עצמית והכלה, ולדעת לשתף בקושי ולקבל עזרה בכל מישור כשצריך.

        מזל טוב לעוז!!!
        🍾💞🎁

  • רחלי דרור

    אהבתי שבחרת לכתוב שאת חוגגת אמהות של שנתיים.
    עם כל המשתמע מכך.
    אני אוהבת את העובדה שאת מביאה למודעות את הדרך שאנחנו הנשים עוברות.
    את הקשיים, השינויים של הגוף, הכאב, הסבל, ההתמודדות עם דימוי הגוף….
    כמה ההתייחסות בעולם להריון ולידה מובן מאליו.

    גם אני אימא לשניים, גם אני עברתי לידה ראשונה בניתוח קיסרי, ניתוח חירום, מהטבור ומטה, לאורך!
    לידה שניייה רגילה.
    בלידה הראשונה, חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר והיו עוד 3 קשרים בחבל עצמו.
    היה לי ניתוח מאוד קשה וכשאני שומעת נשים שמעדיפות ניתוח קיסרי אני ממש לא מצליחה להבין אותן, בעיניי תהליך רגיל עדיף על כל התערבות כירורגית.
    הן אינן מבינות את ההשלכות שניתוח יכול לגרום.
    במקרה שלי לדוגמא, אחד התפרים הפנימיים בבטן נדחה על ידי הגוף ועברתי תופת כשניסו לחפור לי בבטן בלי הרדמה כדי להוציא את החוט.

    הילדים שלי כבר ממש גדולים, בוגרים, ההפרש ביניהם הוא 6.5 שנים.
    לי זה הרגיש נכון.

    תודה על השיתוף,

    איזה כייף שאת כאן,

    רחלי

    • זוהר

      רחלי איזו חוויה קשה ואיזו אלופה את שאחרי ניתוח כזה ילדת בלידה רגילה! מדהימה!

  • דולב

    פוסט מהמם… בתור אמא לתאומות בכורות שקיבלה את כל הטוב הזה ביום בהיר אחד 😂😂😂 הזדהתי המון. הכי נהנתי כמו תמיד מהפתיחות, מהאמת הגדולה הזו.. שכל כך כיף, מחבק ומנחם לקרוא. לא יודעת למה אומרים שהאמת מכוערת.. בעיניי היא יפה.. נעימה- זאת המילה. הלוואי ונהיה מוקפים בעוד הרבה אמת כמו שלך. מלכה.

  • ניצן

    תודה על הפוסט הזה.

    אני אמא לשניים, הקטן בן חצי שנה.
    הריון ראשון אמרו לי שאני הריון בסיכון ודחפו לי סטראוידים במינון גבוה לכל אורכו מה שגרם לי מאוד להתנפח וכמובן לרופא להכחיש שזה מזה ולהגיד לי לרזות. ילדתי עם זירוז בגלל רעלת הריון (שיתכן שנגרמה מהסטרואידים) בשבוע 38 עם חוויית לידה מזעזעת אחרי שהתעלמו ממני ומהכאבים שלי וזלזלו בהם וכך יצא שילדתי בלי אפידורל למרות שממש רציתי. הגוף שלי היה מפורק אחר כך ולמשך כמה שבועות בכיתי מכאבים של תפרים וטחורים. סקס היה אימה מבחינתי ולא הבנתי איך אני אמורה לחזור לזה.
    לקראת ההריון השני התייעצתי עם עוד מומחה והוא הוריד לי את המינון של הסטרואידים וגם אמר להפסיק לקחת אחרי השליש הראשון. זה מאוד עזר. ואז בשבוע 31 ירדו לי המים וילדתי פג קטנצ'יק. גם כאן לא הספקתי לקחת אפידורל אבל אחרי הלידה הייתי באופוריה כי בגלל גודל הילד שלי לא היה לי תפרים וכל כך שמחתי שהלידה מאחורי! לקח כמה ימים עד שהבנתי שאנחנו בפתחו של אשפוז ארוך של רכבת הרים… אחרי חודש בפגיה השתחררנו הביתה ישר לקורונה ולזה שלגדולה שלי, בת שנתיים, ביטלו את הגן. חופשת לידה נורמלית לא היתה והנה אנחנו מתחילים הכל מחדש שוב רק שעכשיו גם אני אמורה לעבוד בנוסף.. הזיה.
    בהחלט לקראת ההריון הבא אם יהיה, פער יותר גדול של הילדים – לגמרי!

    • זוהר

      ממש חוויות קשוחות מותק. אני רק אגיד לך תיקחי את הזמן וגם, שלא חייבים להביא עוד ילדים. גם שניים זאת משפחה מהממת. ❤️

  • איירין

    כל כך אמיתית… עבורי ההפיכה לאמא של שניים הייתה כל כך טראומטית שעד היום לא בטוחה שאני מעכלת את הכל. והקטן כבר בן שנתיים וחצי… אני כן רוצה עוד ילד אבל הפחד פשוט משתק אותי…

  • יאנה

    היי אני עוקבת אחריך חצי שנה כבר
    אני אמא צעירה בת 23 לילד בן 7 חודשים
    ילדתי ניתוח קיסרי חירום אחרי 48 שעות של צירים מטורפים.
    ואני רוצה להגיד לך דבר אחד
    שבזכותך אני לא נופלת , שבזכותך אני לא חושבת יותר מדי על זה כמה השמנתי ולמה לעזעזל אני לא מצליחה להרזות
    אני מסתכלת על הילד שלי ומבינה שבשבילו אני יעבור עוד 100 ניתוחים כאלו אם צריך
    עכשיו אני מבינה שהגוף שלי צריך את ההפסקה שלו את הזמן שלו להחלים

    תודה רבה לך שאת נותנת לי מוטיבציה וכוח לא ליפול
    תודה לך על זה שאת קיימת ❤️

  • פולי

    וואו אני פשוט מטורפת מהכתיבה שלך 😍
    ונראה לי שנגעת פה ב80 אחוז מאוכלוסיית הנשים.
    יש לך משפחה מדהימה ✋✋✋
    אני חושבת שתוספת של עוד ילדים במשפחה באמת משנות את הדינמיקה בצורה דרסטית. הרבה הסתגלויות, הרבה להפנים ולהבין שמעכשיו והלאה חייב שינוי וזה לא סוף עולם.
    ילדתי את הבכורה בגיל 25 ועד גיל 13 היא היתה מרכז תשומת לב . אחרי גירושין והתחלה של פרק 2 נולדו לי שני בנים בהפרש של שנה וחצי.
    היה לי מאוד קשה . קודם כל אחרי 13 שנה זה מרגיש כמו בפעם הראשונה. וגם מבחינה רפואית הרבה משתנה.
    ללדת בהפרש של שנה וחצי שינה לי את הגוף בקיצוניות.
    הפאוץ זה כנראה הדבר הכי קשה שנאלצתי להתמודד איתו בגוף שלי. שלא לדבר על איבר המין. לא זיהיתי את עצמי ולקח ים זמן להתרגל ולהבין שמעכשיו ככה זה ולהתמודד עם הרגשות ולשחרר.
    זוהר את צעירה ממני בעשר שנים אבל נתת לי השראה הבנה של להתמודד עם הגוף שלי וגם עם המחשבה שלי ולהבין שאני יפה גם מבפנים וגם מבחוץ . אני חושבת שההשפעה שלך הוא אוצר לגבר ולאשה.
    תמשיכי לכתוב תמשיכי להשפיע ולהביא דעה
    מאוד אוהבת אותך ומאחלת לך ולכלולם . אהבה עצמית אושר ונחת 😘

  • איריס

    כתבת מקסים.
    כל כך מסכימה .
    לפני חודשיים ילדתי את הילש השלישי שלי.
    התובנות של הילד השלישי הן בכלל משנות חיים🙂
    מסכימה לגבי פער הגילאים למרות שעכשיו אני והם נהנים מהפרשים צמודים יחסית.
    לשלישי עשיתי פער גדול וזה מאוד הקל עלי.
    עזרה בתשלום זה משהו שצריכים להבין אותו מההתחלה וככה אין אכזבות או ציפיות מאנשים שלא יכולים לתת מה שציפית בהתחלה. חייבים עזרה ואם לא מביאים אותה בסוף צריכים עזרה נפשית😁

  • Hodaya Sharon

    אני גם אמא לשניים אבל אני פשוט אימצתי אותם כי אין לי כוח ללידות 😂 הבכור דווקא מאוד שפוי ונורמלי אבל הקטן מוגבל שכלית ואני חושדת שלא קיבל מספיק חמצן בלידה… מרבון.
    בכל מקרה, נהניתי מאוד מהפוסט ומתיאור חווית האמהות שלך.
    מחכה לפגוש את עוז, להשמין אותו ולנשנש ❤️😍

  • תמר

    היי זוהר תמיד כיף מעניין ומחכים לקרוא את מה שאת משתפת. אני כעת בהריון ראשון ולומדת הרבה.

  • מרה

    חיפשתי בכלל מידע על משהו אחר והגעתי לפוסט שלך… מאוד נוגע ללב, מאוד המציאות שלי. ילדה ראשונה אחרי טיפולי פוריות של שנה (שזה קצר הרי) ושעברו עלי די בקלות, הריון די קל, אבל לידה וגינלית ארוכה ארוכה ארוכה… למרות זאת התאוששות מהירה. ואז חיים ממש בלי תמיכה של המשפחה וגם בלי היכולת (הנפשית) לקבל עזרה בתשלום, בעל עם פיברומיאלגיה שגם בדיוק חלה במחלת הנשיקה… בקיצור, קושי עצום, הרדמות בנענועים אינסופיים (שהיום אני חושבת שבעצם לא ממש עבדו אז אולי הייתי יכולה להירגע עם זה, אבל זה מה שידעתי שעושים עם תינוקות), ותינוקת נוחה אבל גם תינוקת נוחה קשה לגדל לבד. לפחות תמיד ידעתי שאני פועלת נכון ולא פקפקתי בעצמי גם כשהציעו לי כל הזמן אימוני שינה וכו'… הילדה לא ישנה לילה רצוף עד גיל שלוש וקצת, אבל לא מתחרטת על אף בוקר טרוט עיניים. נתתי לה את עצמי תמיד ובכל מצב. וילד שני, עם החזרה של עובר מוקפא מהטיפולים הקודמים, נקלטתי על הניסיון הראשון, קצת מוקדם מהצפוי כך שקיבלתי פער של שנתיים ועשרה חודשים במקום שלוש שנים ויותר, אבל הגיע כבר לחיים אחרים. דירה חדשה, נעימה, שלנו, עם מייבש כביסה ומדיח ורובוט שואב ובעל בריא קצת יותר עם עבודה גמישה יותר, ומוכנות נפשית לכך שיהיה איום ונורא וקשה בטירוף… אבל ההריון היה סביר (קצת פחות מהראשון), הלידה היתה גם טובה, קצרה בהרבה והתחילה עם ירידת מים ללא צירים כך שנתנו לי פיטוצין שהיה מעולה כי אפשר לי לקבל אפידורל תוך שעתיים. הצירים לא היו שונים לדעתי מצירים רגילים והיה הרבה יותר כוח לגוף לחוות צירים במשך שעתיים מאשר להתענות 3 יממות עד לאפידורל כמו בלידה הראשונה. ובכל זאת בזמן הצירים ידעתי שזאת הלידה האחרונה שלי, מכל הסיבות האפשריות. הבן שלי התגלה גם הוא כתינוק די נוח, לא אחד שישן רצוף כמובן, אבל נרדם בקלות ללא שום צורך בתנועה, והפעם גם עם אמא וגם עם אבא. מההתחלה שילבתי בקבוק עם פורמולה כי לא התחשק לי לשאוב שוב (עם הבכורה שאבתי בעבודה עד גיל שנה והיה סבבה) ורציתי עוד אפשרויות לתמרון… אומרים שלידה שניה היא מותה של האם המושלמת. אבל אני לא יכולתי לתת לזה לקרות. הקשר שלי עם הבת היה כ"כ חזק שלא יכולתי להתנתק גם כשצריך ובחודשים הראשונים אפילו העדפתי אותה על פני התינוק, למורת רוחו של בעלי, לעתים. הכנו אותה מאוד טוב ולא חושבת שהיה עניין של קנאה, מה שכן עבר קשה על שתינו היה היעדרות בת 3 לילות לצורך הלידה… וזה כאב לב שאני אזכור עד היום, ולמעשה גם היא זוכרת ומדברת עליו… בכל אופן, עד גיל 5 חודשים לא נשארתי לבדי עם שניהם. ממש סירבתי, ולקחתי בייביסיטר בכל פעם שהיה צריך. בגיל 5 חודשים שלו משהו השתחרר אצלנו כולנו והתחלתי להרגיש אמא של שניים שמתמודדת ויכולה. היום אני מרגישה הרמוניה גדולה בין כולנו ובין שני הילדים, אבל עדיין אני גאה מאוד בכל פעם שמצליחה להרדים את שניהם בו זמנית (עלי, במיטה שלנו, אלא מה) או סתם לצלוח יום מלא נסיעות או פעילות עם שניהם לבדי. תמיד אהבתי ילדים ולא תינוקות, אז עם כמה שעכשיו כבר ממש מאוהבת בקטן ונהנית ממנו, מחכה שיגדל ויעשה נפלא ומתקשר ומקסים כמו הבת הגדולה שהיא באמת קסם מהלך. בעלי נורא רוצה ילד שלישי ואף יותר ואני לא… לא רוצה לעבור שוב טיפולים והריון, לידה וגידול ניובורן, אבל בעיקר לא רוצה להחסיר את עצמי מילדיי, ואני מרגישה שזה משהו שקורה כשיש יותר מילד אחד. זה לא טראגי, אבל האהבה ותשומת הלב שלי טוטאליים ויותר קל לי בלב לדעת שכל אחד מהם יכול לקבל את אמא לעצמו לפעמים. כ9 פרקטית וכלכלית… נשמע לי יותר הגיוני. להתנהל עם שני ילדים זה סבבה עכשיו, יותר מזה, לא מבינה למה שארצה לעשות את זה למשפחה שלנו. וכן עוזר לי שיש לי בן ובת… אף אחד מהם לא באותה משבצת, לא בעיני ולא בעיני אחרים, ובמידה מסוימת – עשיתי את שלי.

להגיב על זוהר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *