אמהות,  דעתי,  רחשי ליבי

איך מגדלים ילדים שמנים ובריאים

אני יודעת, נעדרתי נצח. עברה עלי תקופה לא פשוטה, אבל זה לא מעניין, אבל אני פה!

אני רוצה לכתוב לכן על נושא כאוב וחשוב, וזה על השמנת ילדים ויחסים בין הורים לילדים. ככל שהזמן עובר והקהילה שסובבת את הבלוג ואותי גודלת, אני נחשפת ליותר ויותר פוסטים של נשים מבוגרות, נערות ואפילו ילדות על היחסים ביניהן לבין ההורים שלהם ובמיוחד ליחסים האלו בהקשר של משקל. ממש עצוב לי לכתוב את זה, עצוב לי שפרמטר חיצוני משפיע כל כך על יחסים כאלו, אבל זה המצב. זה עצוב כי אנחנו רוצים להאמין שלפחות ההורים שלנו יאהבו אותנו ללא תנאים, אהבה שאינה תלויה בדבר. ולפעמים הם באמת אוהבים אותנו אבל פוגעים בנו כל כך בלי שהם שמים לב, או שהם שמים לב ולא מבינים איזו טעות חמורה הם עושים.

המדריך הוא מאוד פשוט, והוא מבוסס על החוויה שלי בתור מי שגדלה כילדה ונערה שמנה ועל מה שקראתי ולמדתי במהלך השנים האלו:

1. תאהבו את הילדים שלכם, באמת ובלי סוף, תתרכזו בדברים הטובים שבהם ותעצימו אותם עליהם. תפרגנו להם כל הזמן ותחמיאו להם. לא רק על המראה החיצוני, אלא על כמה שהם חכמים, נדיבים, מלאי חמלה, מצחיקים. תזכירו להם כל הזמן שהגוף זאת רק קליפה. יופי ורזון הם לא ערך עליון, תכונות אחרות כן.
2. אל תעירו להם שום הערה עוקצנית על המראה החיצוני שלהם, כלום. הם יודעים שהם שמנים.
3. אל תדחפו אותם לדיאטות. אל תספרו להם על הדיאטות שלכם ואל תרמזו.
4. אל תוותרו לילדים אחרים שמעירים להם ומטרידים אותם – תרימו טלפונים להורים שלהם, תערבו את המורים ואת ההנהלה ותהפכו שולחנות. אל תקבלו שמנופוביה בתירוץ ש״ילדים הם רעים״.
5. תהוו דוגמא אישית. אל תצפו בכלל שהילד שלכם יאהב את עצמו אם אתם עסוקים כל היום במשקל ובשנאה עצמית ומסננים הערות מרושעות כלפי עצמם לידם.ֿ
6. תהוו דוגמא אישית גם בתחום הכושר והתזונה. תאכלו בריא ותהיו פעילים והילדים יאכלו בריא ויבינו שחוג ספורט או טיולים ביחד זה אורח חיים. אל תדרשו מהם את מה שאתם לא מסוגלים לעשות בעצמכם.
7. אם מדובר בנער/ה שמדברים על כך שרוצים לרזות כדאי להושיב לשיחה ולהבין מאיפה הרצון נובע ולמה. כדאי לקחת לא לדיאטנית של הקופה, אלא למקומות שמלמדים אכילה אינטואטיבית כמו המרכז לשפת האכילה של איילת קלטר. מה ההבדל? שהילדים לא ילמדו לספור קלוריות אלא ילמדו להקשיב לתחושת רעב ושובע, ילמדו להבחין בין אכילה ריגשית לאכילה מתוך צורך. זה יתן להם כלים לכל החיים לאכילה נכונה ומודעת מבלי להכניס להם לראש קלוריות ורגשות אשמה.
8. אל תהפכו את זה לכישלון אישי שלכם, אל תפילו על הילד את רגשות האשם שלכם או תשליכו עליו את החוויה האישית שלו.
9. גם אם הילד שלכם אוביס וחייב לרדת במשקל מטעמי בריאות – אותו הדבר בדיוק. אל תדחפו ילדים ונערים לניתוחי טבעות וקיצורי קיבה. הסיכון מטורף ו 50% מהמנותחים עולים את כל המשקל בחזרה. ניתוח הוא צעד קיצוני כשכלו כל הקיצים. לא לגיל 16.
10. תדברו איתם בפתיחות ובכנות כל הזמן. גם כשהם בני 7. הם מבינים הכל.
11. תזכרו תמיד שאתם לא מגדלים ילד. אתם מגדלים ילד שיהפוך להיות מבוגר בעולם. תזכרו שביטחון עצמי ודימוי גוף הם שבריריים מאוד. רוב האנשים בעולם לא מרוצים מהמראה שלהם, רוב האנשים רודפים אחרי אידיאל מטורף כלשהו ומבלים שנים בשנאה עצמית. אתם לא רוצים לגדל מבוגר פגום וחסר ביטחון, אלא מבוגר בעל ביטחון עצמי וערך עצמי. חוסר ביטחון הוא מתכון לאסון. חוסר ביטחון יביא את הילדים שלכם לכשלונות, לבחירות לא נכונות בחיים. תזכרו שמערכת היחסים בניכם היא לכל החיים ויגיע שלב שבו הם לא יהיו תחת קורת הגג שלכם ויוכלו לבחור אם להשאיר אתכם בחיים שלהם או לא. אם החוויה שלהם איתכם תהיה רעה, גם אם נדמה לכם שדאגתם להם – הם יבחרו להוציא אתכם מהחיים שלהם והרבה פעמים, לא תהיה דרך חזרה.

  גיל 3

לא נולדתי שמנה, נולדתי אפילו מתחת לממוצע והייתי ילדה רזה וקטנה עד בערך גיל 7-8 שהתחלתי להשמין. באתי מבית של אוכל טוב, מרוקאי, כזה שבו בישלו אוכל טרי יום יום. לא היו יותר מידי חטיפים או נשנושים בבית, אבל היו בשבת והייתה שתיה ממותקת. כל האחים שלי ואחותי רזים, אכלנו את אותו אוכל ואותן כמויות אבל אני השמנתי והם לא. לא הייתי ילדה שמנה, היה לי עודף משקל קליל ויותר מעודף משקל מה שבאמת קרה זה שגבהתי והתרחבתי ופשוט גדלתי מהר מאוד. בתמונת הכיתה מכיתה ד׳ הייתי הכי גבוהה בכיתה שלי. אני באותו גובה מגיל 12 ולבשתי חזיה בקאפ c כבר בגיל הזה. יש לי סימני מתיחה בברכיים ובכתפיים מהגיל הזה, כי העור שלי לא עמד בקצב הגדילה. הייתי ילדה בת 12 שבגדי ילדים כבר לא התאימו לי, לבשתי 38 של נשים, קיבלתי מחזור בגיל 11, באמת כבר לא הייתי ילדה. אבל לא הפסיקו להציק לי, בעיקר המשפחה שלי וכל מיני נשמות טובות מסביב.

גיל 8, התעגלתי קצת

אבא שלי היה מעיר לי כל הזמן, וזה היה משגע אותי כי את הנטייה להשמנה ירשתי ממנו. אחים שלי היו יורדים עלי, אמא שלי מעולם לא התעמרה בי אבל כמישהי שבאה מדור אחר היא הפצירה בי לכסות כל הזמן את הרגליים השמנות שלי. שמעתי את המילה דיאטה בלי סוף. אני זוכרת שהייתי עומדת מול המראה ולפעמים אהבתי את מה שראיתי אבל הקולות מסביב לא הניחו לי.
במקביל בבית היו עוגיות וחטיפים ושתיה ממותקת והייתי צריכה ללמוד ״לשלוט על עצמי״ ולא לגעת כי אני משמינה ואחרים לא… התחלתי עם דיאטות בגיל 12, ובגיל הזה גם הפסקתי לגבוה.
סבלתי מאוד, כל ארוחת שבת היו מעירים לי והמשקל שלי וכל ארוחה נגמרה בזה שהייתי לחדר שלי, טורקת את הדלת ובוכה שעות. שמעתי את המשפט ״את כל כך יפה לא חבל?״, ״איך תמצאי גבר ככה?״, ״אם רק תרדי במשקל״. עשיתי דיאטות, סתמתי את הפה, חייתי על קוטג׳ ועגבניה שבועות ולא רזיתי. לא הצלחתי בכלל להבין שאני לא שמנה כמו שהמבנה שלי פשוט גדול. שאני לא אלבש מתחת למידה 42 בחיים, גם כשהייתי הכי רזה לא ירדתי מהמידה הזאת.

 בת מצווה. לבשתי 38 של נשים וחשבתי שאני עצומה.

 אני קוראת את היומן שלי ומזדעזעת. שנאתי את עצמי מאוד והגעתי למקומות מאוד נמוכים, רציתי למות. הייתי ילדה מהפריפריה ואף אחד פה לא דיבר על דיכאון ואובדנות, אבל הייתי ילדה ונערה דיכאונית מאוד והיו לי נטיות אובדניות וממש ידעתי מה הדרכים הכי טובות וקלות להתאבד וזה מזל נטו שלא מימשתי את זה. אבא שלי הוא סכרתי ולכן כבר בגיל 15 הייתי מודעת מאוד ואכלתי בריא מאוד ועשיתי הליכות יום יום ולא רזיתי. בגיל 16 ביקשתי מרופא המשפחה הפנייה לדיאטנית וזו הייתה הפעם הראשונה שרופא אמר לי ״את לא צריכה לרדת גרם. את בריאה כמו שאת. יש לך מבנה גוף גדול, את אוכלת בריא, את פעילה, בדיקות הדם שלך מושלמות.״ והוסיף בהלצה ״את רק צריכה לגבוה״ 🙂 (ד״ר אהרן קרני, הצלת את החיים שלי. סתם שתדע.) לא הפסקתי עם הדיאטות עד בערך גיל 21, וכל השנים האלו הייתי יורדת ועולה והיום אני משמעותית שמנה ממה שהייתי, בדיוק כמו שהמחקרים אומרים – כמה שעושים יותר דיאטות בגיל צעיר – מסיימים כמבוגרים שמנים. את הנזק לביטחון העצמי שלי לקח לי שנים לתקן. האמונה שאף גבר לא ירצה אותי כמו שאני גרמה להתפשר ולבחור גברים מזעזעים בתחילת הדרך. אני בת 27 ולפעמים אני עוד שומעת את המשפטים והכינויים מהדהדים בראשי כאילו הם נאמרו רק אתמול. ״את שמנה, זה לא משנה מה תלבשי״ שאבא שלי אמר לי רגע לפני שיצאנו לחתונה, לא אשכח לעולם.

14, כבר לבשתי רק שחור כי הייתי שמנה מידי.

יש לי המון מזל שמבנה האישיות שלי הוא כזה שכל הדברים האלו בסופו של דבר רק עיצבו את מי שאני. יש לי מזל שאני מאוד אוהבת לקרוא ולחקור ולא אוהבת לשחות עם הזרם. מהר מאוד הבנתי שאין קשר בין עודף משקל לבריאות ויש אנשים שלא יהיו רזים בלי דיאטות תמידיות. יש לי מזל ולאחרות לא היה, והן מסתובבות בעולם 30-40-50 שנה בשנאה עצמית ותחושה של כישלון, כי ההורים שלהן החדירו בהן את המחשבה הנוראית שהן כישלון ושהן לעולם לא יהיו יפות וטובות ומוצלחות בלי שירזו.
אני שמנה, ויש לי תואר ראשון מאחת האוניברסיטאות הכי טובות בארץ(וכמעט תואר שני, אבל עזבו), יש לי בנזוג מהמם שאיתו התחתנתי והבאתי ילד, אני מאוד מצליחה בקריירה שלי, אני יוזמת ומנהלת קהילות, עובדת במיליון דברים ומצטיינת בכל תחום שאני נוגעת בו. אני אפילו מדגמנת במידה 44. וההורים שלי? יש לנו היום מערכת יחסים מצויינת והם גאים בי מאוד ומשוויצים בי בכל הזדמנות!
גם הילדים שלכם יצליחו.
בלי להיות רזים.

30 Comments

  • lifeAndStuff

    עוד כמה דברים: קודם כל, בגילאים צעירים הילדים עצמם לא צריכים ללכת בכלל לדיאטנית, אלא ההורים צריכים ללכת אליה להכוונה איך להעביר את הבית לאורח חיים בריא. כן, הבית כולו צריך לעבור לזה – כי אורח חיים בריא הוא בריא לכולם, לא רק לילד השמן. גם אצלנו בבית אמא היתה מבשלת טרי כל יום, אבל בגלל חוסר הבנה בתזונה היא לא ממש הכינה אוכל מאוזן אלא הרבה מטוגן ופחמימות לא מלאות – ופחות מידי ירקות.

    חשוב גם לנסות לתאם עם הסביבה שהחס שלה יהיה תואם לזה של ההורים – בין אם זה אצל סבא וסבתא או הדודים והדודות שלא יעירו על המשקל או מה הם אוכלים, ובין אם זה אצל חברים או הורים של ילדים אחרים מהכיתה שעלולים לנסות לעזור בעזרת הערות כאלו.

    מעבר לזה יש את נושא הבגדים – כדי לתת לילדים (ובמיוחד לילדות) תחושה שהם נאים טוב – צריך לוודא שלא מלבישים אותם בהכרח בבגדים שאמורים "להרזות" אותם על חשבון חוש אופנה או אסתטיקה. אני בכיתה ט' שקלתי 57 ק"ג על 1.65, וכבר אז אמא שלי רצתה שאלבש חולצות שמסתירות את הבטן וכאלו שמגיעות עד הירכיים כי זה "מרזה".

    ודבר אחרון לגבי דימוי עצמי בריא: גם אם ההורים עצמם מדברים יפה לילד ולא מדברים בצורה שלילית על עצמם, חשוב שהם גם לא ישדרו שהם מתביישים בילד – ולא יימנעו מלעשות איתו דברים בגלל זה. אמא שלי למשל נסעה לא פעם עם אחותי לחו"ל, אבל לי היא מעולם לא הציעה – וזה נבע מכך שהיא התביישה מזה שאני שמנה. אני כיום יכולה להרשות לעצמי לבד כך שזו לא בעיה, אבל ילדים קולטים מהר מאוד כשמשהו לא בסדר ושהם מקבלים פחות ממה שהאחים שלהם מקבלים.

  • Unknown

    תודה על המילים שלך , הזכרת לי כל כך הרבה דברים שאני עברתי בתור "ילדה/נערה " מלאה וכן גם אני גדלתי בבית מרוקאי ……והנה אני פוגשת את זה כאמא לילד מדהים ומיוחד שסיפר לי השבוע בדמעות של כאב שילדים קוראים לו שמן ועוד כל מיני מילות גנאי של ילדים.ואני ישמור עליו יותר מכפי ששמרו עלי רק כי אני כל כך מבינה ויודעת מה הוא עובר .המילים שלך באו לי כל כך בזמן תודה על מי שאת ❤

    • zohar

      חשוב להסביר ששמן זו לא מילת גנאי, זאת מילת תואר. כן אתה שמן, כמו שיש ילדים רזים יש ילדים שמנים. זה לא מנוגד לכך שאתה חכם, יפה, מוצלח, נדיב… מבינה?

  • אנונימי

    אני קוראת ובוכה. בוכה כי כל זה היה מנת חלקי כילדה, ולי לא הפסיקו להגיד גם "אני מתביישת להכינס איתך לחנות, שום דבר לא עולה עלייך", "אם תתחתני, תתחתני בחליפת מכנסיים, כי אין שמלות לכלות שמנות" ומיני רבים טובים אחרים.
    אולי יום אחד אצליח לצאת מהמעגל הזה ולהיות יותר כמוך, בריאה בראש, ולכן בריאה גם בגוף, גם אם הוא שמן. בינתיים אני רק מתדרדרת להיות מאוד חולה בגלל ההשמנה. אבל אין לי שום כוח להצליח לשנות את זה, והאומללות יותר ויותר חוגגת.
    הלוואי עליי להיות ולו מעט כמוך. הפוסט שלך צריך להיות מודפס ומחולק לכל הורה בטיפת חלב.

    • zohar

      ממליצה בכל גיל, טיפול אצל אילת קלטר או כל מטפלת בשיטה של אכילה אינטואטיבית… יעזור לך מאוד❤️

  • אנונימי

    כמה שאת צודקת.
    אני הייתי תמיד שמנה. וההורים שלי – היו גאים בי במה שאני. וחשבו שאני הכי יפה בעולם. וחוץ מזה אני גם חכמה ועוד ועוד.
    הבטחון שהם נתנו לי והגאווה שלהם עד היום מלווה אותי. למרות שאני עדיין שמנה יש לי בטחון עצמי. אני למדתי תואר ראשון ושני ועובדת במקצוע שלי שאני אוהבת מאוד.וזו תרומה נוספת שקיבלתי – החיים שלי לא מסתובבים כל הזמן סביב המראה שלי. יש לי עוד צירים, אפילו חשובים יותר שאני נמצאת בהם.
    לכן, אני מצטרפת בכל ליבי. תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם. בכל ילד אפשר למצוא נקודת אור וגאווה. אל תהפכו את המשקל לציר הקשר ביניכם. כך תבנו ילדים בריאים מוצלחים ועם בטלון עצמי. והם יודו לכם.
    ודיאטה – גם את זה הם יעשו כשיגיע הזמן המתאים.

  • אנונימי

    כל כך התרגשתי מהפוסט וקיבלתי המון ידע מנקודת מבט שונה ואחרת. אנשים אחרים תמיד יודעים מה טוב בשבילך, וזה מגיע לדברים הרבה יותר רציניים, אותי באופן אישי זה מרתיח.
    תודה 3>

  • אנונימי

    פוסט מרגש מאוד. מסכימה עם כל מילה.
    איזה מזל היה לך שפגשת רופא כל כך נחמד וחכם שאשכרה הסתכל עליך ועל מצבך הבריאותי ולא רק על המשקל. לפני כשנה הגעתי לרופא מקצועי לצורך איזו הפניה והוא טרח להסביר לי שאני בעודף משקל, שזה ממש מסוכן ואני חייבת לרזות. על ההפניה, בסעיף מחלות רקע הוא כתב obesity למרות שבכלל לא באתי אליו בשביל זה והוא לא רופא המשפחה שלי ולא יודע כלום על מצבי הבריאותי (רק להסביר כמה הוא היה הזוי, אני מידה 40 והBMI שלי הוא 25. וכן, יש לי בטן, תמיד הייתה לי).
    בעיני לפחות, יפה ורזה זה לא מלים נרדפות. עם השנים למדתי שיציבה נכונה ובטחון עצמי משפיעים על המראה הרבה יותר מכמה קילוגרמים. לכן, אפילו אם הדבר שהכי חשוב להורים זה שהילדה שלהם תיראה יפה (וכמובן שה מפגר כי יש תכונות הרבה יותר חשובות), הדרך לעשות את זה זה לתת לה בטחון עצמי כדי שתלך זקופה ובטוחה בעצמה ותשדר יופי.

  • דניאל


    מהממת…
    בדיוק מה שעבר עליי מילדות.
    170 מטר בכיתה ו'.
    בית מרוקאי טעייייםםם…
    ואמא שווה ביותר שמעולם לא נלחמה במשקל. מעולם לא גרמה לי להרגיש רע ותמיד נתנה מלא אהבה אבל כשדיברה איתי על לשמור ולנסות לרזות (תמיד בנעימים ובאהבה וללא בושה או כעס) הכעס שלי עלה בגלל שהיא לא יודעת מה היא התמודדות הזו…
    כל כך חשוב מה שכתבת..וכתבת את זה כל כך יפה…❤

  • Unknown

    זוהר!! באמת, שאפו!!! זה כל כך לא מובן מאליו.. את פשוט צודקת בכל מילה שכתבת… חושבת שאת צריכה חשיפה גדולה יותר! מלא בהצלחה יקירתי!

  • מיצי

    מקסים זוהר, תודה! אני בחורה רזה מאוד, ועדיין תמיד חשבתי שאני שמנה מדי (מגוחך ברמות אחרות). אני לא רוצה שהבת שלי תגדל עם שטויות כאלה שיעסיקו אותה. כשהבת שלי נולדה (היא בערך בגיל של לביא), התחלתי להתעסק ברצינות בשאלה של תפיסת גוף. אני אוכלת טוב (לא מסוגלת להיות רעבה אפילו שנייה), מגוון, ועושה די הרבה ספורט. בלי להתאמץ, אני במשקל די נמוך. זה פשוט קורה. פתאום תהיתי, מה יקרה אם הבת שלי תהיה שמנה. רציתי לחשוב שזה לא יהיה משנה בכלל, אבל כשהייתי כנה עם עצמי, טיפה דאגתי. היה בי משהו שתפס את הרעיון ככשלון מסוים. שלה, שלי. בחנתי את השאלה הזאת הרבה מול עקרונות אחרים שמנחים אותי, וגיבשתי את התפיסה האמיתית שמשקל (או מבנה גוף, לצורך העניין) הוא תוצר של הרגלי אכילה ופעילות, ולא אילוץ. אם אוכלים טוב, מסיבות נכונות (נגיד, בעיקר לא מסיבות רגשיות אלא מרעב), ומערבים פעילות גופנית בחיים, המשקל הוא פשוט תוצאה, יהיה אשר יהיה. אצלי זה משקל די נמוך. אולי אצל הבת שלי לא, וזה בסדר גמור. מה שחשוב לי הוא שתאכל מגוון, שתהנה מהאוכל שלה, שתהיה פתוחה לטעמים ומרקמים, ושתהיה פעילה גופנית. והיא אכן כזאת! טוב, פעילות גופנית זה עוד בשלבים, אבל היא אוכלת מדהים, ומאוד אוהבת לאכול. נחשי מה, היא עגלגלה ומהממת! היא הדבר הכי יפה שראיתי. אני כל הזמן אומרת לה כמה שהיא יפה ואיזה גוף יפה יש לה!

    מצטרפת לשאר התגובות. זה ממש חשוב. אני לפעמים קוראים בשמנמנות של זוריק על בנות שהאמהות שלהן מגיבות אליהן בצורה כל כך רעה על המשקל. זה כואב בלב. אני חושבת שילדים חווים חלק גדול מהעולם שלהם דרך ההורים שלהם. כל כך חשוב שמה שהם רואים וחווים יחזק אותם. הילדים שלנו הם בני אדם עשירים בתכונות, כל כך טיפשי שתכונה אחת תעיב על כל העושר. כמו כן, זוהי תפיסה מוטעה בעיני שלהיות שמנה זה שלילי. בריאות פיזית ונפשי הם הגורמים החשובים.

    תודה 🙂

  • אנונימי

    מאוד התחברתי והערכתי את מה שכתבת פה. משמעותי מאוד, חיים שלי היו נראים שונים לחלוטין אם שליש ממה שהצעת היה מיושם בבית שלי בילדותי.

להגיב על אנונימי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *